אהבתי מאד את הפוסטים ב-6 מילים. וכל כך למה?

השבוע הנחתי סדנא למנהלים. אחת המטרות היתה לגבש מודל לתהליך נכון של שינוי באמצעות לימוד של סיפור של שינוי שהצליח. הנחת היסוד היתה שאם נצליח לברר בדיוק מה קרה שם בסיפור ההוא, נוכל לגזור ממנו עקרונות שיוכלו לסייע להם לבנות מהלך של הכנסת שינוי חדש בצורה מוצלחת. המשימה הראשונה היתה לחשוב על סיפור של שינוי מוצלח ולהגדיר במשפט אחד את ההצלחה.

מה אומר לכם, מזמן לא ראיתי כאלה התפתלויות. אני מבקשת מאחד המנהלים את הכותרת לסיפור והוא מספר לי חצי שעה סיפורים ולא מצליח להגדיר במשפט אחד את ההצלחה. וככה עוד מנהל ועוד מנהל. (הניסוח חשוב כדי לברר אם מה שהאדם מגדיר כסיפור הצלחה, הוא אכן הצלחה) לקח קצת זמן עד שהצלחנו בכוחות משותפים להגיע לאיזה ניסוח של משפט ברור ומובן לכולם של ההצלחה. חשבתי על כל התהליך הזה, על הקושי שהיה כרוך בזה, על מה זה אומר, על טיב המסרים שהם מעבירים לעובדים שמתחתם?

כשאני נוסעת אני אוהבת להקשיב לתכניות המלל ברדיו. יוצא לי לפעמים להקשיב לתכניות שבהן אנשים מצלצלים כדי לשאול שאלה או להתייעץ. לפעמים השאלה הזו היא סיפור שלם מלא פרטים שגורמים לי לאבד את הרצף של המחשבה, עד שבסוף גם השדרן (ורדה?) מאבד את שלוותו ושואל: "אז מה השאלה?" או "אז מה בעצם את שואלת?" ושוב עונה הנשאלת באוסף של פרטים לא רלוונטיים וכשהשדרנית לוחצת שוב, יוצא משהו כל כך לא ברור שבקושי אפשר לקשור בינו לבין הסיפור עמוס הפרטים שסופר כמה דקות קודם לכן.

כן. זו מלאכה לא פשוטה להעביר מסר בצורה ברורה, בניסוח ברור, מבלי להכביר יותר מדי במילים ולהעמיס בפרטים ובעיקר – שיהיה קצר ויגע בעיקר. בעיני זו ממש אומנות.

ולכן אהבתי את הרעיון הזה של: "אני ב-6 מילים". הוא הבהיר לי שאם שמים מגבלה (במקרה זה של מילים) – זה מצליח. אנשים מצליחים להפיק מעצמם תוצאות ממש טובות כשקיימת מגבלה. זה מחזיר אותי לסדנה שבפתיחה. בהפסקה באה אלי מישהי ושאלה אותי אם זה היה עקרוני להתעקש על ניסוח הכותרת של ההצלחה "ממילא היינו מגלים מהי ההצלחה אחר כך, תוך כדי הסיפור היא אמרה לי". "יתכן" אמרתי לה "אבל יש לי ההרגשה שאם לא היינו יודעים מראש על מה הוא הולך לדבר, חלק מן המנהלים היו מאבדים עניין מרוב עיסוק בפרטים ובקטנות..."