ראש השנה, יום כיפור, סליחות, תשובה...

תחשבו רגע על רעיון הסליחות.

בעיני זה יופי של רעיון - נותן מוטיבציה מיוחדת לרצות לסלוח.

אז במה מתחילים?

סליחות מתחילים בכעס.

לכעס יש נטייה להיות הדדי.

נדיר שהוא לגמרי חד צדדי, ואז, או שאחד הצדדים מגזים, או שאחד הצדדים מדחיק, או שאחד הצדדים מניאק. וזה כבר לא משנה, כי לפחות מישהו אחד נשאר עם כל הכעס הזה בידיים. כדי לסיים את הכעס צריך שני צדדים. צד א' הסולח וצד ב' הכועס. צריך שיתוף פעולה מסויים של צד ב' כדי לסיים את הכעס נכון? וצד ב' הוא בדרך כלל הדבר האחרון שישתף פעולה כי הוא כועס, לא?

ולמה שצד ב' ירצה לשתף פעולה עם הסליחה ולסלוח, במיוחד כשזה לא ביוזמתו? שהרי לסלוח זה אומר שהוא צריך לוותר על הכעס....

וכעס זו הרי עמדה מאד חזקה. נותנת המון כוח

(אבל זה שווה פוסט אחר, בהזדמנות אחרת)

סליחה היא אחד הדברים המורכבים ביותר, אולי בגלל שיש לה יחסי גומלין מוזרים עם הכעס.

אפשר פשוט להחליט שסולחים? מה התוקף הרגשי של החלטה כזו, ומה ממנה הוא רק מס שפתיים?

האם זה אפשרי לסלוח כשעוד כועסים?

כשמבקשים סליחה, זה אומר שהכעס מיד מתפוגג?

סליחות נוטות לבוא מהר יותר מקצב הדעיכה של כעסים.

מה זה אומר על האותנטיות של הסליחה? אולי הסליחה עצמה היא רק הצהרת כוונות והצעד הראשון לסליחה האמיתית?

הסליחה היא אחרי ככלות הכל דבר נהדר. היא מאפשרת איזה תהליך ניקוי פנימי, מאפשרת להשתחרר מכל מיני מינים של משא רגשי פנימי ומנקה את הלב.

כדאי לנסות – אבל כל זה בתנאי שרוצים לעשות את זה באמת.

ודווקא בימים האלה שבין ראש השנה וכיפור – זה בהחלט זמן מתאים לנסות.