זהו. אתמול בערב סיימנו את הקבוצה שלנו.

למרות שעברה כמעט יממה שלמה , אני עדיין בתוך בליל הרגשות של ההתרגשות של הסיום.

אני עוד רוצה לתת לתת לעצמי להיות בתוך ים הרגשות האלה שחוזר מציף אותי בכל רגע כשאני נזכרת, שבתוכם אני יכולה לזהות תחושות של סיפוק ואושר והתרגשות ואחריות והקלה ושמחה ובלבול ומה יהיה וגם התרוממות רוח..

ובבד בבד, אני מעבירה לי בראש של הסרט של התהליך כולו, של כל אחת מהמשתתפות באופן אישי, הדרך שהיא עשתה, איפה היא היתה ואיפה היא היום וזה מול התהליך הקבוצתי - מה היה שם בקבוצה, טיבו של המסע הקבוצתי הזה, העוצמות שלו.. לחדד לעצמי את כל הדברים האלה שוב ושוב. את הטכניקות, הפעילויות, המסרים, המקומות המשמעותיים, פריצות הדרך, תכנית הפעולה, האתגור לפעולה....

אני מאפשרת לעצמי את הזמן הזה לאסוף לאט לאט את התובנות האלה ולעשות את העיבודים האלה ולהפיק מהם עוד ועוד ועוד

לא קל להיפרד אחרי תקופה ביחד ולכן בחלק הראשון עסקנו בפרידות וסיומים. הלכנו מן ה'חוץ' מן הפרידות בחיים האישיים אל הפרידה מן הקבוצה.

כאב הפרידה היה חזק מאד בחדר. הוא הגיע אלינו דרך סיפורים ודוגמאות על פרידות סופיות (מוות, גירושין, מעבר דירה כשאני ילדה) ותוך הבחנה חד משמעתית ש"פה זה לא נקרא פרידה. אולי פגישות נגמרות אבל אנחנו לא באמת נפרדות".

שאלנו אותן מה היתה הקבוצה עבורן ומשענו ש: "למדתי מכל אחת, פה למדתי להסתכל על דברים אחרת, שאפילו שהסיטואציה דומה - לכל אחד יש את נקודת המבט שלו , לא לקחת כמובן מאליו את מה שאני חושבת ומרגישה, למרות שלא חיפשתי קבוצת תמיכה זו היתה בפירוש קבוצת תמיכה, הקבוצה זה מה שעזר להחזיק אותי בעשיה, מה ששמר אותי במסגרת, לקחתי המון דברים מאנשים אחרים הכרתי עוד נקודת מבט, עבורי זה היה מקום להתייעץ ולדבר.."

ניתן היה לגלות בקלות את מידת העומק של כל אחת בתוך התהליך הקבוצתי, עד כמה כל אחת מהן היתה מושקעת בתהליך האישי והקבוצתי.

חלק מהן הפכו להיות חברות מחוץ לגבולות הקבוצה, פרט לרעיונות שנתנו אחת לשניה היתה פה ממש עזרה הדדית: המעצבת עזרה לבעלת חנות הפרחים לעצב את הקטלוג של החנות, בכל מיני רעיונות שיווקיים, היא סייעה לחברה שלישית לעצב כרטיסי ביקור לעסק החדש שלה. חילופי ידע ונסיון על רקע חברתי ומקצועי.  וכל עניין הגיל והפער הבין-גילי הפך להיות ממש שולי. ההקשבה היתה ממקום מקצועי ללא קשר לגיל. המבוגרות יותר הבינו ששווה להקשיב לצעירות וללמוד מהן.

בחלק השני ניתן מקום למסעות האישיים. כל אחת הציגה את המסע שלה ואת הדרך שעשתה במשך התקופה הזו וקבלה משוב קבלה מהחברות בקבוצה. משוב של יציאה לדרך.

החלק הזה הרחיב והעצים מאד את התחושה של העשיה, של הדרך שהן עשו עשינו ומאד חידד את השינוי שחל בכל אחת מהן.

אני רוצה לציין כמה נקודות שבעיני היו המשמעותיות:

- עניין התחזוקה השבועית במייל - הן ציינו שזה דבר שמאד חיכו לו. המיקוד של מה שהיה במפגש, הסיכום הקצר, החומרים להרחבה, האזכור לפעולה.

- ככל שהתקדמנו במפגשים והן נחשפו, התגלו המקומות של המשותף ביניהן - ומהמקום הזה הן יכלו להציע את עצמן לעזר לאחרות. פה התגלו שותפויות נהדרות ועזרה הדדית שאפילו אנחנו נדהמנו ממנה.

- הקבוצה היוותה מקור בלתי נדלה לרעיונות, שפתחו והרחיבו את המחשבה ואת התחושה שהכל אפשרי

- אחת ציינה שפה היא העזה להביא את עצמה נטו, בלי להתבייש, וזה עזר לה מאד להתגבר על חששות גם בחוץ 

- המיקוד - זה עלה המון, שעשינו להן מיקוד, לא להתפזר לצדדים ולהיות מפוקסות

- ללמוד לקבל את השינויים בברכה ולא להבהל מהם ובעיקר, להשתמש בכישורים וביכולות שנחשפו תוך כדי התהליך כדי להתמודד בהצלחה עם השינויים שבאו להם בלי הודעה מראש

היתה התייחסות אלינו כמנחות. שבכלל לא ניתן היה להרגיש שזו לנו ההתנסות הראשונה. שעשינו עבודה רצינית ומגוונת בהובלת התהליך, שהיה מעניין ומלמד.

ונפרדנו בחיבוקים וההבטחה שנפגש עוד חודשיים 

אחרי שהפגישה נגמרה נשארנו לעמוד עוד 40 דקות ולשוחח על כל מה שבא ועלה והזדמן והרגשתי שהן לא רצו ללכת... גם לי זה היה רגע לא פשוט....

בבוקר הגיעו מיילים שמבהירים שאמנם סיימנו אתמול אבל זו לא פרידה....