לא היה שום דבר יוצא דופן בנסיעה הזו להביא את דואר. בחוץ היה קר ולא התחשק לי לצאת החוצה. שאלתי אותו אם איכפת לו ללכת. הוא הסכים ואני נשארתי ליהנות עוד כמה דקות מהחום של המכונית, מפנטזת על זה שעוד מעט אגיע לחום של הבית אחרי עוד יום ארוך בדרכים.

הוא חזר עם הערימה של המכתבים והניירות של השבוע האחרון שהתיבה היתה דחוסה בהם. ברגע הראשון הכל מתיישר ואז אפשר להעריך את הכמות ואת היחס בין מכתבים לבין ה'זבל' האחר שנדחס בקושי לתיבה. אני אוהבת להציץ בפרסומים האלה. זה נותן לי תחושה של 'מה חדש' באזור. אחרי ההצצה בדרך כלל הכל הולך לפח אבל לפעמים משהו 'תופס את עייני' .

במושב לידי הוא עושה מיון מהיר בין המכתבים לבין הזבל, ואני חושבת לעצמי כמה שהחיים שלנו השתנו. מי שולח היום מכתבים? בעיקר הבנקים. אחד מהבנק. עוד אחד מהבנק. ביטוח לאומי, הוצאת ספרים אחת, מכון אחד, מכתב מחו"ל, בנק אחר, צה"ל.

הפנים שלו האירו בחיוך גדול. הלב שלי התחיל לדפוק. בבת אחת הוא אסף את כל המכתבים והניירות לערימה אחת כמו שהיה קודם. בזריזות פתח את המעטפה כשאני מציצה מהצד בסקרנות, עין אחת על הדרך ועין אחת על מה שהוא עושה. כשכבר אנחנו ממש בחניה של הבית, הוא מוציא את תכולת המעטפה החוצה. "17 בנובמבר 2008" הוא מקריא לי מאושר. "מתי?" שאלתי שוב, "17 בנובמבר" הוא חוזר ואומר לי. הקור של החוץ היכה בי כשיצאנו מהאוטו.

"זה גיוס קרבי" אומרת לי אחותו כשאני מספרת לה בסמס טרנס-אטלנטי את החדשות

"ידעת שזה גיוס קרבי?" שאלתי אותו.

"מה את חושבת?" ענה לי

אני כבר לא בטוחה איזה קול היה חזק יותר. קול האושר שלו או הקול של הדאגה שלי. החום של הבית נראה לי פתאום כל כך זמני. כל כך זמני.