איכשהו יצא לי שבוע שבו חלק מן הדברים שתכננתי לא יצאו לפעול כפי שתוכנן מראש.

חלק – התבטל. במקרים אחרים היה שוני בין התכנון לביצוע.

וגם היו בו כאלה שלא תוכננו מראש וצצו ברגע האחרון

אני בוחנת את עצמי, כיצד אני מגיבה למצבים או לתכניות שהשתנו, למרות התכנון. בדרך כלל, אני זורמת עם הדברים. לא נלחצת בקלות. מה הטעם להתרגז על מה שהשתנה?

היכולת להגיב בספונטניות למצבים משתנים חשובה. כוונתי היא שצריך לא להיכנס ללחץ כשדברים

משתנים מבלי שכך תכננתי שיקרה.

אני רואה כיצד אחרים מגיבים לשינוי. בדרך כלל אנשים מקבלים שינויים בלתי צפויים באופן קשה.

וגם תגובתם בהתאם – קשה, מבקרת ולא נעימה.

ברגעים האלה של הלחץ, אין טעם לעסוק בהסברים ובסוגים שונים של תגובות.

במקום לבחון את עצמם ואת תגובתם – הנטייה היא להעביר ביקורת עלי ועל תגובותי.

כלומר, אם אני לא נלחצת, אזי התנהגותי מתפרשת כאדישות, כחוסר איכפתיות. לכי תסבירי שזו דרכי להגיב ואין בה שום דבר כדי להעיד על חוסר התייחסות ואדישות.

היכולת שלי להגיב בספונטניות, שיפרה מאד את איכות חיי בעיקר מבחינה רגשית.

חשוב לי גם לזכור שהעובדה שאחרים נכנסים ללחץ בגלל נסיבות שהשתנו – לא מחייבת אותי להילחץ גם כן. עלי לעשות הפרדה בין הדברים.

לי חשוב שהעולם שלי יהיה כזה שבו כל החלקים מסתדרים בינם לבין עצמם, שיהיה ביניהם קשר. קשר של משמעות. 

ובכלל – אם אני מרוצה, אז למה זה צריך להיות איכפת לי מה אחרים חושבים?

אצלם זה לא מסתדר

אצלי – כן.  וזה לא מה שחשוב באמת?