אמא שלי שהלכה לעולמה הורישה לי את הבית שבו גדלתי ובו היא גרה כל ימיה. הבית דו-משפחתי שגובל בקיר ובחצר משותפת עם שכנים שמתגוררים שם כבר מיליון שנים. בית נחמד שסביבו גינה נחמדה ועם כל זיכרונות הילדות שלי... מממ.. הוא התחיל כבית קטן, שבמשך השנים התרחב לעוד חדר ועוד חדר, עד שהגיע למצב שאמא שלי היתה מרוצה. ולמרות שהוא חרק מפה וחרק משם זה לא הפריע לתחושת החמימות שהיתה שורה בו.

המחשבה על בית ילדותי, ועל האפשרויות שנפתחו בפנינו היתה נעימה, מהר מאד התברר לנו שאין ברירה: בבית הזה לא ניתן להתגורר לאורך זמן. צריך להרוס ולבנות חדש.

כל הזמן הזה עסקתי גם בהעברת זכויות הקניין, מההורים שלי אלי, על מנת שנוכל להתחיל לבצע פעולות על המגרש. החוזה שהגיע מן המנהל הבהיר לי את גודל המגרש ואת אחוזי הבניה.

סיפור של ממש. בבית דו משפחתי האדם לא חופשי לעשות פעולות כרצונו. כל דבר מחייב הסכמת וחתימת השכנים, אלה שגרתם איתם 40 שנה ויותר.. שהלכנו יחד לבית הספר ושיחקנו בשכונה. כאילו לא די לך שיש לך יחסי תלות עם הבנזוג שלך (שזה כשלעצמו לא תמיד פשוט וקל), עכשיו לסיפור הזה נכנסת משפחה נוספת שלה בכלל יש אינטרסים אחרים. את כל זה לא ידענו ובכלל לא הערכנו איזו השפעה יכולה להיות לזה על הרצון שלנו לחלום ולבנות..

בינתיים, עשינו תכנית פעולה ויצאנו לדרך. הזמנו ארכיטקטים שיציתו לנו את הדמיון. למה לא, אם כבר הולכים על בית חלומות למה שלא נתפרע? כל מי שבא אמר שנראה לו שיש פה בעיה עם גודל המגרש, כמו שזה נראה בפועל ושצריך מפה מעודכנת של המגרש. בא המודד והתבררו העובדות. זוכרים שאמרתי לכם דו משפחתי? זה אומר שמדובר בעצם במגרש אחד ש-2 משפחות הסכימו להתחלק עליו שווה בשווה ושגודל המגרש של כל צד צריך להיות זהה. במדידה התברר שיש הבדל גדול בין 2 המגרשים. שיש חצי גדול (שלהם) וחצי קטן (שלנו)) כולם חיו ככה במשך שנים, בשקט ובשלווה. בחלק שלהם (הגדול, תזכרו) זה לא מהותי, בחלק שלי זה מהותי ממש כי זה משפיע מאד על צורה האפשרית של הבניה העתידית... וחוץ מזה, אם כתוב חצי אז מגיע לי חצי, לא?

זוכרים שאמרתי קודם שצריך להרוס את הבית. ובכן, בדו-משפחתי אי אפשר להרס בלי לבקש את הסכמת השכנים. העצמאות מוגבלת. בקיצור אי אפשר לזוז.

הסיפור נשמע כאילו אין סיבה שבעולם שמישהו יתנגד לזה. נכון? נכון. רק מה, השכנים בדו בכלל לא ידעו שיש בעיה. הם חיים כל השנים בתחושה שהמגרש שלהם בגודל שהם משתמשים בו היום – הוא שלהם.

בשלב הראשון החלטתי להפגש עם השכנים. יש שם אמא זקנה שבקושי מתפקדת ו-3 ילדים. הזמנתי את עצמי לפגישה עם 2 מתוך שלושת הילדים. מצויידת בכל הניירות והמסמכים הגעתי ערב אחד לפגוש אותם.

ועכשיו, לכי תבשרי להם את הבשורה הבאה: 1. אתם יושבים על חלק מגרש שאיננו שלכם; 2. החלק הזה הוא לא חלק קטן שאפשר לעצום עין ולהתעלם; 3. כל השנים שילמנו מיסים (למינהל, ארנונה לרשות) על החלק הזה; 4. מהחלק הזה עליכם להתפנות על מנת שנוכל לבנות, ורצוי שתעשו את זה מהר.

הם היו בשוק. שוק זו מילה קטנה. באמת קטנה. בסוף, ביקשו שבועיים-שלושה למחשבה כדי לבדוק את העניין. הסכמתי. שבועיים-שלושה במניין של עשרות שנים לא ישנו כלום.