כל שנה לפני ליל הסדר עולה השאלה מחדש. בא לך שניסע מפה בפסח? ואני אומרת לא. אני לא מוכנה לוותר על ליל הסדר. שום דבר לא יזיז אותי מלבלות את השעות האלה במחיצת המשפחה. העיקר משפחה. כל שנה אני מצהירה מחדש שאני לא מזיזה את התחת שלי לשום מקום בליל הסדר. מקסימום אני מוכנה לנסוע מהבית שלי לבית אחר. אבל לא מעבר לכך.

בליל הסדר אני רוצה להית קרובה לכל הדברים האלה חסרי ההיגיון: להקשיב להגדה של פסח שחצי ממנה אני לא מבינה. למלא אחר כל ההוראות חסרות ההגיון שהגדה מלאה בהם: 'שפוך חמתך' עם שפיכת היין וטבילות הידים האין סופיות, ולהשתכר מן היין אחרי שאבדתי את ספירת הכוסות, בזמן הזה אני מסתכלת בערגה על כל המתאבנים שעל השולחן שבבת אחת הפכו למאכלים נחשקים: תפוחי אדמה במי מלח, חרוסת, מצות, ביצים קשות שבכלל אין להן קשר, הכל נחטף בדרך אל הארוחה. אני רוצה להיות קרובה לדלת, אולי אליהו הנביא יכנס בה, כמו פעם שפתחנו והילדה נכנסה כשבכלל לא חיכינו.

מה הוא לא ניסה כדי שנבלה את החג בחו"ל, הרחק מהאירוע המשפחתי הגדול של השנה? אבל הזיכרונות  של לילות של הסדר בכל מיני מקומות רחוקים דווקא עושים לי תגובה הפוכה. אני זוכרת ליל סדר גדול אחד בחו"ל, כזה שאוספים את כל היהודים שאין להם לאן ללכת ועושים סדר ביחד. יש המון אנשים אבל אין תחושה משפחתית ופעם אחת כשגרתי בחו"ל  ארחתי את הסדר אצלי והזמנתי לסדר חברים שאינם יהודיים שמאד התפעלו ומצאתי את עצמי מפרשנת באנגלית את כל הסיפור הזה. ואם בעברית זה מגוחך, באנגלית זה עוד יותר. לכי תסבירי את כל ההיגיון הזה של יציאת מצרים והחיים במדבר ועוד עשו מזה רב-מכר.. ועוד אני זוכרת איזה ליל סדר על יאכטת נהרות בתעלות של הולנד. היה קר והיאכטה כל הזמן התנדנדה. והכי הכי התגעגעתי לליל סדר של בית.

אני אוהבת את ליל הסדר ואוהבת לבלות אותו עם המשפחה. אני נהנית מכל רגע בערב החג הזה. מהמולת הבוקר שהולכת וגוועת לקראת הצהריים, מהכבישים העמוסים, מהפקקים שלאט לאט מתפוגגים והופכים לאנשים שנבלעים עם הסירים בבתים. אני אוהבת לבלות במטבח ולבשל. גם לרחובות יש ריח של תבשילים.

אני שמחה למפגש עם המשפחות שלי שלו שלנו, אני אוהבת את הישיבה אל הסדר. את הדיאלוגים שמסביב לשולחן. העדכונים השנתיים, והשיחות הקטנות עם אנשים שמזמן לא פגשתי. אני מתענגת על השיחות, על כל משפט, על מערכות היחסים הנחמדות שבין האחים והבני-דודים, על הניואנסים. על הילדים הקטנים שמתרגשים מהאפיקומן ומשירת "מה נשתנה". ואחרי האוכל כולם ישובים אל השולחן ושרים במקהלה מזייפת את השירים של סוף האגדה ולא נקום עד שנגיע לדף האחרון אפילו אם העיניים כבר נעצמות.

זה הערב, זאת המשפחה, זו החרוסת והמרק עם הקניידלך, זה האוכל ואין לי יותר צורך בכלום. אין לי ציפיות אחרות. רק שנפגש, ושנהיה כמה שעות ביחד ושנקרא שוב ושוב את ההגדה הזו. בלי דרמות ובלי פיצוצים, בהצגה המשפחתית הכי גדולה בשנה.