השבוע אני בחופש. חופש ממש. שום דבר לא מתוכנן. לא נסיעות לא טיולים לא ביקורים לא בילויים.  משהו שאני בדרך כלל לא מכירה. טובה לי הבטלה חסרת המטרה, לקום בבוקר בנינוחות. להתמסר לרגע הזה ולא לחשוב על כלום.

בבוקר אני מוצאת עצמי מסתובבת במקומות שבדרך כלל אני רואה אותם בערב. דקה לפני הסגירה. הלכתי לדואר. לפני בתור 2 אנשים שאני לא מכירה. השיחה עם הפקידה מתנהלת לאיטה. יש לי זמן ואני ממתינה בסבלנות.

בסופרמרקט אני פוגשת את ק'. פעם עבדנו יחד ומאז אנחנו שומרים על קשרי ידידות כל פעם שאנחנו נפגשים. אמנם זה קורה אחת לכמה שנים אבל .. הוא נראה לי מבולבל משהו. בדרך כלל אני אומרת שלום ורצה, הפעם היה לי זמן ועצרתי להתעניין בשלומו. הוא סיפר לי שאבא שלו נפטר לא מכבר. בנימוס הבעתי את תנחומי כשאני מתעניינת. בפרטים.

"עוד לא התאוששתי ממותו" אמר לי. זה נראה לי מוזר, אחרי הכל אבא שלו לא היה צעיר בכלל. "קשה לאבד אבא ולא משנה באיזה גיל זה" מלמלתי תוך שאני מנסה לקצר את השיחה ולהמשיך הלאה. "זה לא זה" הוא אמר "עוד לא התאוששתי ממה שמצאתי אצלו בבית" "מה מצאת?" שאלתי בעדינות מנסה לא להראות סקרנית מדי למרות שאני מודה שהייתי כבר ממש סקרנית.

"כסף. ערימות של כסף. בכל מקום שנגעתי ערימות של כסף. מתחת לקערות ובתוכן, בתוך הארונות. בכל מקום שנגעתי. אל תשאלי" "ולא ידעת מכל זה?" שאלתי בסקרנות. "לא, ממש לא. אני תמיד הייתי בטוח שלהורים שלי אין גרוש על התחת. הם תמיד התנהגו כאילו אין להם כסף בכלל, כל השנים מצאתי את עצמי במצב שאני רוצה לעזור להם ולא ממש יכול. אני ממש לא מבין את זה. עד עכשיו אני לא מצליח להתאושש מכל מה שגיליתי וזה כלום לעומת מה שמצאתי בבנק. אני לא בטוח שאני בכלל מסוגל לבזבז את כל מה שמצאתי."

עד כדי כך? שאלתי "עד כדי כך ועוד הרבה יותר מזה" ענה לי

ואני הצטערתי מאד. אני זוכרת אותו בשנים ההן. נסענו יחד לעבודה. הוא חי חיים מאד צנועים. עבד בכמה עבודות לפרנסת משפחתו. לא היה שם כסף. לא היה לו רישיון נהיגה ועל מכונית בכלל לא העז לחלום. הכל היה שם צנוע ומחושב. הוא תמיד עבד קשה. בשביל הילדים, היה אומר לי. בשביל שלילדים שלי יהיה יותר ממה שהיה לי.. אני לא רוצה שהם יחוו את החיים שהיו לי.

ועכשיו, כל הכסף הזה שנמצא....

"אני לא מבין את זה" אמר לי "אני לא מבין"  גם אני לא מבינה אמרתי. אבא שלך לא עזר לך כל השנים? לא. הוא ענה. זה היה ברור שאין לו כלום. אבל כל השנים הוא בטח ראה כמה היה לך קשה, לא?נכון וזה מה מעסיק אותי מאז השבעה. מאז שבאתי אליו הביתה אני לא מפסיק לשבור את הראש ולשאול את עצמי איך זה.

ומה המסקנה שלך, שאלתי? אני מעדיף לא לחשוב על זה בכלל. אני מעדיף לחשוב שהיתה לו שריטה. שהוא היה פשוט דפוק.