בדיוק חזרתי מהגן עם העבודה שהכנתי מחתיכות של עצים מחוברות במסמרים כששמעתי מרחוק את האוטו של הגלידה. לא הייתי מרוצה מהעבודה הזו. חיפשתי את הכלים של אבא שלי כדי לתקן. לאוטו גלידה היתה מנגינה מיוחדת שאפשר היה לשמוע אותה מקצה אחד של הרחוב עד לקצה השני. לפי המנגינה ידעתי שהוא רחוק וחשבתי שעד שהוא יגיע לבית שלי אני אספיק לתקן את זה. הבאתי למרפסת פטיש וצבת. עם הצבת התחלתי להוציא את המסמרים ושמתי אותם על הגזוזטרה של המרפסת שלא ילכו לי לאיבוד. המנגינה הלכה והתחזקה. עוד מעט הוא יגיע לפינת הרחוב שלנו.

זו היתה שעת צהרים חמה ומתעלפת ואמא שלי נחה בחדר הסמוך. היא לא אהבה שאני מפריעה לה בזמן מנוחת הצהרים. כבר כמה פעמים שהיא העירה לי על הרעש שאני עושה עם הפטיש. אחרי כל פעם כזו הפסקתי לכמה שניות. "אמא, תקני לי גלידה" צעקתי לה מהמרפסת. עכשיו היא כבר היתה ממש עצבנית. אני ידעתי את זה לפי זה שהיא שתקה. "אמא" קראתי בקול בוכה "אני רוצה גלידה, שמעת? תקני לי גלידה" הבכי שלי גבר ואיתו דפיקות הפטיש בצעצוע מעץ שתיקנתי. ביד אחת אני החזקתי את הפטיש ובשנייה את המסמרים ואני בוכה ודופקת על העץ. האוטו של הגלידה כבר הגיע לסיבוב של הבית שלנו "גלידה, אני רוצה גלידה" בכיתי והייתי מעוצבנת. היד שלי לא הצליחה להחזיק את המסמרים ביחד עם חלקי העץ, שמתי מסמר אחד בין השפתיים שיהיה מוכן כשאני בוכה "רוצה גלידה, אמא, תקני לי גלידה" והיד השניה עם הפטיש דופקת חזק על העץ.

"היום אין גלידה" היא קראה מהחדר השני וקמה עצבנית למרפסת. הסתובבתי במהירות לקראתה. בשנייה הזו היא הספיקה לראות שהמסמר שהיה בין שפתי החליק פנימה לתוכי...

"מה עשית?" קראה לעברי בבהלה כשאני משתעלת ולא מצליחה להפסיק. הרעש של האוטו גלידה הלך והתרחק ואני משתעלת וממלמלת בבכי... "גלידה, רציתי גלידה, למה לא קנית לי גלידה?"

היתה לנו רק מכונית אחת ואבא שלי היה בעבודה. היא ארגנה מהר תיק עם כל מיני דברים, הלבישה אותי, הלכה לשכנים וביקשה שישגיחו על אחותי שבדיוק חזרה מבית הספר והלכנו ברגל לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לבית חולים תל השומר שהיה הכי קרוב למקום שבו גרנו.

בבית החולים שלחו אותי לצילום בצילום ראו שהמסמר הגיע לאזור הריאות. אחרי הצילום אמרו שאני נשארת לישון שם. "גם אמא נשארת?" שאלתי "לא, אמא תישאר אתך עד שיגמר הביקור חולים ואז היא תלך" אמר לי הרופא. "אני רוצה שאמא תישאר גם" אמרתי בקול בוכה "אי אפשר" אמר הרופא. בכיתי כשהיא הלכה. זו היתה הפעם הראשונה שנשארתי לבד בלילה בלי אמא. כל הלילה לא נרדמתי. בחושך שכבתי במיטה כשאני מסתכלת כל הזמן לכיוון הדלת, מחכה כל הזמן שהדלת תפתח ואמא תכנס.

כשאמא הגיעה בבוקר מיד רצתי לחבק אותה ויותר לא עזבתי אותה לרגע. שוב שלחו אותנו לצילום. בצילום ראו שהמסמר ירד למטה. ראיתי שאמא והרופאים היו מאד מרוצים. אחרי כמה שעות הרופא אמר לנו שאפשר ללכת הביתה ורק צריך כל הזמן לבדוק אם המסמר יצא החוצה. לא הבנתי בדיוק מה זה אומר, אבל מה שבטוח זה שיותר לא תיקנתי את צעצועים שהבאתי מן הגן.