השבוע הפכתי באופן רשמי להורה מלווה.

הורה מלווה זה סטטוס מיוחד שנמשך בדיוק שלושה חודשים. אפילו לא שנייה אחת יותר. משהו חד פעמי לגמרי, שלא ניתן לחזור עליו יותר לעולם. היה ונגמר!!

בשלושת חודשים האלה, כל החלומות שלך מתגשמים. כל מה שחלמת שיהיה בילד שלך – הכל קם לתחייה ונעשה המציאות עצמה. פתאום את מגלה שהילד הכי מנומס בעולם, הכי מתחשב, הכי עדין, הכי מדבר יפה, הכי מתקשר, הכי מתוק – שכל זה גדל לך בבית מתחת לאף ממש ואת אפילו לא ידעת את זה.  משפטים כמו: "אמא את חושבת שתוכלי.." או "מתאים לך שניסע בשעה חמש?" הופכים להיות חלק מהשגרה היומיומית. ובמיוחד המשפט הזה שבחיים לא חשבת שתשמעי אותו ממנו באופן רצוני: "מה דעתך שניסע להביא דואר?"... ברגעים האלה, כל מה שנשאר לך זה רק לשפשף את האוזניים כדי להאמין שמה שאת שומעת זה נכון וזה קורה לך במציאות, ולהתענג... אח..  להתענג... כל כך הרבה חלמת על זה והנה הכל מגיע מבלי שבקשת את זה. השבוע הוא אמר לי שלכל מקום שנרצה לנסוע הוא יבוא איתנו. לרגע חשבתי שאני חולמת. "אתה בטוח?" שאלתי. "בתנאי שאני נוהג כמובן"

אבל... אין טוב בלי רע.

בשלושת החודשים האלה את עובדת במשמרת כפולה. עוד לא הספקת להגיע הביתה ולשתות קפה אחרי יום עמל מפרך וכבר יש לך סידור עבודה, נסיעה לפה ונסיעה לשם. רק בשביל להסיע חבר לשם ולקחת חבר מפה. בתקופה הזו אלה שגרים רחוק נהפכים להיות החברים הכי עדיפויים. העיקר לנסוע וכמה שיותר. בדיוק שכל מה שרצית זה לשבת רגל על רגל, לקשקש בנחת בטלפון עם החברה שלך, לשתות את הקפה ולצלול לתוך העיתון... תשכחי מזה. יש סדרי עדיפויות. ליתר בטחון, את סידור העבודה את כבר מקבלת מראש ב-SMS שתדעי מה שמחכה לך בדקה שאת נוחתת בבית.

פעם היית מחכה שעות שהוא יחזיר לך צלצול. עכשיו? אוי לך אם את לא עונה מיד. בנימוס הוא שואל אותך "יתאים לך שניסע אחר הצהרים לקנות משהו בסוף העולם?" "בשביל מה?" אני שואלת לתומי "צחי בקש ממני", אמר. "אז למה צחי לא נוסע באוטו שלו?" "כי הבטחתי לו שניסע ביחד. הוא רוצה להתייעץ איתי" הוא עונה לי במתיקות אין קץ ובקולו המתחנף הוא אומר לי שהוא ידע שאני אסכים.

האושר הזה מוגבל בזמן. הוא נמשך בדיוק שלושה חודשים. וכמו בסיפור של סינדרלה, בתום שלושת החודשים בחצות הלילה כשהשעון מצלצל חצות, בשנייה שזה נגמר, את חוזרת למקומך הטבעי. – את חוזרת להיות  כאחד האדם.