מפעם לפעם אני מעבירה סדנאות למנהלי בתי ספר. הנושא שונה אבל ההתנהלות דומה. חלק באים ללמוד ולהעשיר את עצמם והאחרים – להעביר את הזמן. הפעם גמלה בליבי ההחלטה לעשות את זה אחרת. רציתי אותם יותר מעורבים. רציתי שיחשפו טפח מהעולם שלהם ומתרבות העבודה שלהם. שיאפשרו להציץ לתוך שיקולי הדעת שלהם בעבודה הכי מקרוב. מה שרציתי זה להיכנס לראש שלהם ומבפנים לראות את הגלגלים של המוח מסתובבים כשהם עסוקים בניהול

אפשרות אחת היא לבקר בכל פעם בבית ספר אחר ושהמנהלים יציגו את העשייה שלהם. בעיני זו לא אופציה טובה. המנהלים מציגים רק מה שרוצים. מי שיש לו יכולת התבוננות יכול להבחין בזה. וחוץ מזה שאת המודל הזה כבר מיצינו.

היה לי רעיון אחר. אני רציתי משהו סוג אחר. בכל מפגש בחרתי נושא מתוך רשימת נושאים שהם עסוקים בהם כעת, וגם נבחרו שלושה מנהלים שהתבקשו להכין מצגת המתארת את הנושא הזה כפי שהוא בא לידי ביטוי אצלם בבית הספר. הם קבלו הנחיות מה יופיע במצגת (ובעיקר, מה לא) שהיו מאד מדוקדקות. הנושאים שנבחרו לא היו מסוג הנושאים הפופולאריים שעליהם יש לכל מנהל עשרות מצגות. אנחנו בחרנו נושאים שמדברים עליהם מעט, אם בכלל, למשל איך נערכים להכין את שנת הלימודים הבאה, או שלקחנו תכנית אחת שהתבצעה בכמה בתי ספר - ובדקנו תכנון מול ביצוע ואת ההבנות שעולות מכך.

התוצאה של המהלך הזה היתה מדהימה. הנושא עצמו נפרש לפנינו בצורה רחבה, מכמה זוויות בכל מיני היבטים ופרשנויות וניואנסים. זה פתח פתח למחשבות חדשות ולתובנות מעמיקות. נקודת המבט האישית של כל אחד מהם התרחבה מאד.

תוצאה אחרת היתה היכולת לראות את ההבדלים בסגנונות הניהול, בתהליך קבלת ההחלטות, במידת השיתוף של אנשים אחרים מצוות ביה"ס, (במיוחד אחרי שכולם הצהירו שהם בעד עבודת צוות..), מי נושא באחריות? ביזור סמכויות. עוד יכולנו לראות את השונות בהיבטים של תכנון ושל ביצוע, שיקולי דעת שמביאים בחשבון בזמן התכנון וגם ביצוע.

וגם בלטו ההבדלים בדרך הצגת הדברים, במיקוד בחידוד ובעיבוד, בסגנון האישי. ואחרי כל ההצגות התקיים דיון ועלו והתחדדו התובנות. ונבנו מודלים וגובשו דרכי פעולה ונבנו הסכמות, ופתאום כל העסק הזה של המפגשים נעשה רציני שחבל על הזמן. והמעורבות הלכה וגדלה שממש היה קשה להאמין. והם כל כך רציניים לפעמים זה מדהים אותי.

ומכל זה המסקנה שלי אחת – ברגע שאני הייתי מוכנה להשתנות ולעשות את זה אחרת, הם הצטרפו לזה בכיף.

רוב האנשים מתרוצצים הלוך ושוב על גדת הנהר. מעטים חוצים לצד השני. כשאני חציתי – הם חצו גם.