הודעתי לה שאני עוזבת. מזמן נשבר לי המקום הזה. כשאני נוסעת לשם פעם בשבוע ביום שני בבוקר הלב שלי הכי ריק בעולם.

כבר מההתחלה לא היו בינינו יחסי אהבה גדולים. בנקודת הזמן ההיא, היא היתה צריכה מישהי כמוני. היא ידעה שאני מחוברת, מקושרת, מנוסה, מכירה ויודעת - בדיוק מה שצריכה מנהלת חדשה בראשית דרכה. לכן היא לקחה אותי ודווקא מזה היא חששה וזה מה שהכי תקע אותה. הייתי גדולה עליה בכמה מספרים.

אני בכלל לא הייתי צריכה אותה. לא באתי לשם בשביל אהבה. אז, כשהציעה מה שהציעה, חשבתי שיש בהצעה פוטנציאל ששווה. בשביל מה שהציעה לי ויתרתי על משהו אחר שהרבה יותר הדליק אותי אז. אני, שבדרך כלל אין לי חרטות על החלטות שאני מקבלת, שואלת את עצמי מדי פעם למה עשיתי את זה. היה מאכזב להתבדות כל פעם מחדש. כדי לגמור את זה יפה אמרתי לה שאני יוצאת לחופשת לימודים. ככה לא היינו צריכות להתמודד עם כל מיני הסברים ועם תחושות של דחיה ועם כל מיני דברים שעולים. וככה גם נמנעתי מהמצב שבו אצטרך להגיד לה מה אני חושבת עליה ועל הדרך שבה היא מנהלת את הדברים. לא בא לי להתעסק בחינוך שלה.

הרבה יותר התאים לי לצאת מזה נחמדה. שהיא תסיק את המסקנות שלה לבד. מהרגע שהודעתי לה ש'בשנה הבאה אני לא אהיה כאן' היחס שלה אלי השתנה ב-180 מעלות. היא הפכה נחמדה ממש בנאדם אחר. אני צובטת את עצמי בשביל להאמין שזו היא. איפה היא היתה קודם?

כמה שבועות אחר כך, החברה שלי לעבודה, שגם לה נשבר סופית מהמקום הזה, הודיעה לה שהיא לא תחזור לעבודה אחרי שתלד. היא רוצה להישאר עם התינוקת בבית.

אם העזיבה שלי עוד איכשהו התקבלה כמהלך מובן, עכשיו באה ההודעה הזו ותקעה את המסמר האחרון בארון של "הכל פה סבבה" והציפה את הכל שוב. ברגע של גילוי לב אמרה לי שזה לא קל ששני אנשים שהיא 'גידלה וטיפחה' עוזבים אחרי שנתיים. שזה בשבילה חומר למחשבה. לרגע אחד רציתי להגיד לה שהבעיה שלה מתחילה בצמד המילים 'גידלתי וטיפחתי'. אבל שתקתי. כבר הצהרתי שאני לא מתכוונת לחנך אותה.

עוד כמה שבועות עד שנפרד לגמרי. מוזר להישאר במקום שאני לא רוצה להיות בו, שהמילים 'בשנה הבאה' כבר לא אומרות לי כלום. אין לי חשק לעשות כלום. אני מרגישה מרוקנת לגמרי. כאילו משהו מת בי בפנים. אני מעבירה את הדברים בתקווה לטוב מתנחמת בעובדה שעוד מעט זה נגמר... אני מחפשת סיבות לא לבוא. החברה שלי בשמירת הריון וזה עושה את המצב יותר עגמומי. קודם היינו מתנחמות האחת בסיפורים של השניה. עכשיו אין לי במה להתנחם. רק בעובדה שהסוף קרוב. אולי כדאי שאכין טבלת יאוש. הפסיכולוגיה בגרוש הזו עובדת עלי.