בזמן האחרון, נתקלת בהרבה כאב מסביב. אנשים קרובים לי עוברים חוויות לא פשוטות: ניתוחים, טיפולים, משברים. ככה פתאום כל האוסף הזה יוצר איזו מראית עין של "החיים בזבל". אני מוצאת עצמי בתפקיד של מנחמת, תומכת. האמת היא שאני לא תמיד יודעת מה אומרים לאנשים שנקלעים לכל מיני מצבים בלי צפויים, שככה פתאום העולם שלהם קיבל תפנית חדה, איזה עיקול חד כזה שלא מאפשר שדה ראייה ואי אפשר לראות קדימה. מה עושים?איך מגיבים? איך מתנהגים?

נזכרתי בראיון שקראתי באחד מעיתוני החג עם פרופ' מולי להד מומחה למצבי מצוקה בשעת חירום שבעצמו עבר חוויות לא קלות ברמה האישית.

אהבתי את דבריו, את הגישה ואת הרוח האופטימית הנושבת מהם.

את הקטע הזה אני מקדישה לכל האופטימים האלה שידעו שיש להם בשביל מה לקום בוקר בוקר

"שאלה: לא נשברת אף פעם?

כשאשתי מתה לא הייתי הרוס. הייתי עצוב עד קריעת לב, עד צעקה. גם אני נופל ונשבר.

אבל אני תמיד שואל: במה זה יעזור לך אם תתמוטט? החיים ממשיכים. את מי מעניין שאתה ממוטט והרוס, מה שמעניין זה מה כוחות הנפש שלך לקום בבוקר. אני מצדיע לאנשים שחוו משבר ויש להם כוח בוקר בוקר לקום מהמיטה, לצאת ולפגוש את החיים. ואני אומר שהחיים יפים. זה הכול השקפת עולם. לכולנו יש יכולת לשחק במלאכת החיים ולראות איפה יש זווית מצחיקה.

החיים עצמם זה לא משמעות אלא הזדמנות למצוא משמעות. צער, סבל, אובדן וכאב הם לא תקלות בחיים, הם חלק מהחיים. ברגע שאתה מקבל את זה, אתה מוצא את אותם דברים קטנים שבשבילם אתה יכול לקום ולהתרומם מחדש".