הוא הבטיח לבוא לעזור לנקות את החצר ולסדר. הוא לא בא. בזמן שניקיתי הוא נשאר לישון. יכולתי לעשות מזה סיפור. התרגזתי. היה לי קייס רציני: קבענו תכנית עבודה, אני פיניתי זמן, זה בשביל היומולדת שלו, הוא הבטיח, הבטיח שיארגן חברים. בדיוק החומרים המתאימים לסכסוך רציני. יש פה הכל. נעלבתי, הוא  הבטיח ולא קיים, קבענו ביחד את הזמן הזה. הוא לא עמד בו.. הייתי כבר ממש  קרובה לעשות את זה. בראש כבר התחילו לצוץ אצלי כל מיני תסריטים דומים מהעבר. נזכרתי בפעמים אחרות שהיינו בסיטואציה דומה שהוא הבטיח ולא קיים. הרגשתי איך התחושה הזו מבעבעת בתוכי, מבשילה בי, מציפה אותי עד למעלה.

רגע. אמרתי לעצמי. רגע. מה ההתלהמות. מה בסך הכל קרה? למה לאבד פרופורציות?. אז הוא הבטיח ולא קיים. לא סוף העולם. ממש לא. יש עוד המון זמן 6 ימים תמימים. 

תודי, חזרתי והזכרתי לעצמי, שגם ככה הקביעה הזו היתה קצת לא הגיונית ובכל זאת נתת לזה לקרות. 10 בוקר אחרי בילוי של שבת. הוא אף פעם לא קם בשעה כזו. למה חשבת שהפעם הוא יקום? חשבת שבגלל איזה ניקיון בחצר פתאום הוא ישתנה? נכון שהוא אמר כן, אבל את בתור מי שמכירה היטב את הסחורה שלה, היית צריכה לחזור ולשאול אותו אם הוא יעמוד בזה או בכלל לא לקבוע בשעה הלא הגיונית הזו. לא עשית את זה... בעיה שלך.

השיחה שלי עם עצמי הורידה אותי מהעץ הגבוה שעליו טיפסתי. הייתי עוד קצת מרוגזת השארתי לו פתק (למה, למה אני לא יכולה לוותר על זה לגמרי...). הוא בדיוק התעורר, נפגשנו על המדרגות כשאני הלכתי לישון צהרים והוא הלך לאכול. אני חושבת שהוא הרגיש שאני מאוכזבת ולא אמר מילה. אולי גם הוא היה מאוכזב. חשבתי לעצמי שאחר הצהרים נדבר ונחליט על זמן חדש.

כשקמתי, בחוץ היה חוץ חדש. ממש לא האמנתי למראה עיני. הוא ארגן 3 חברים ויחד הם עשו כזה סדר וניקיון שהיו מעל ומעבר לציפיות שלי. משהו מדהים. פשוט גדול. יצאתי החוצה וראיתי שהם עשו את כל מה שחלמתי שיעשה, עזרתי להם בעוד קצת שנשאר כשאני לא מפסיקה להתפעל בקול רם ומפרגנת להם בגדול על היוזמה שתפסו.

ביני לבין עצמי אמרתי לעצמי שטוב שלא הלכתי על גירסת ה'לעשות מזה סיפור'. לא הייתי מרוויחה כלום. מזל שלמדתי לספור עד 10.