כשהוא יצא מן הבית הוא לקחת איתו תעודת זהות. הרמתי גבה בתמיהה.

-          היום אני צריך את זה

-          מה המיוחד בהיום?

-          אני יכול לקנות בירה, ב-12 בלילה..

-          רגע, אבל נולדת ב-1 בצהרים. יש לך עוד חצי יממה...

-          לא מבחינת תעודת הזהות, הוא צחק, מבחינת תעודת הזהות 12 בלילה קובע...

וואלה. לא קישרתי. הילד הזה גדל לי מהר מדי מול העיניים. עד עכשיו הוא היה ידוע בכינוי 'המתבגר', איך אקרא לו ממחר? איך אני אמורה להתייחס אליו? מתי בכלל הוא הספיק לגדול? יותר מדי שינויים שלא הספקתי לעכל. הוא כבר נוהג, כבר יכול לקנות לבד בירה, תכף ילך לצבא. די ! אי אפשר ככה.

האמת היא שהוא כבר מזמן נורא גדול רק שאני לא כל כך רציתי לראות את זה. בגובה הוא עבר אותי מזמן. כבר תקופה שהוא מסתכל עלי מלמעלה, על כל המשתמע מזה. כשהוא מחבק אותי הוא עוטף אותי לגמרי ועוד נשאר עודף. ותאמינו לי שאני בכלל לא קטנה ולא נמוכה.

למרות שאנחנו גרים כבר 18 שנה ביחד אני לא מפסיקה לגלות אותו. השבוע אמרתי לעצמי שיש לו חיוך נהדר וחוש הומור מקסים. לפני שבועיים גיליתי שהוא רוקד נהדר. אני נחשפת לעולם שלו, לדעות שלו, אני שומעת אותו מסביר ומנמק את עמדותיו, אני לומדת איך הוא רואה את הדברים, אני רואה את היחסים שלו עם החברים שלו, את הערכים שמובילים אותו, אני רואה את החברות ואת המסירות ואת האיכפתיות שלו ואני חושבת לעצמי שהוא אדם מדהים.

אז נכון, הוא לא בדיוק הלך בדרך שבה הלכו כל חבריו ולא תהיה לו תעודת בגרות בסוף השנה, אז מה..? סוף השנה זה לא סוף הדרך. מה שלמדתי בזכותו שווה יותר מעשר תעודות בגרות. דרכו למדתי על עצמי, למדתי לאהוב אותו בזכות מה שהוא ולא בגלל שהוא עושה דברים לרצות אותי. למדתי שהוא לא ילד מרצה. שאם הוא עושה אז הוא רוצה. לאמא זה קשה, לרצות זה מן רפלקס כזה: הוא עושה ואני מרוצה. הייתי צריכה להשתחרר מהאוטומט הזה. וברגע השתחררתי זה נהיה קל. זה נהיה אהבה נטו ואהבה נטו זה דבר כל כך ממלא.

אז אם אפשר לבקש עוד שניה שלא יגדל כל כך מהר... אופס.. כבר 12 בלילה. הוא בטח חוגג עם כוס הבירה הראשונה של בן 18.

יום הולדת מתוק לך ילד. איזה כיף להיות אמא שלך