כמנהגי, באתי להגיד לו 'לילה טוב' ושאלתי בזהירות אם יש סיכוי שהפעם לא ילך לישון מאוחר. 'נראה' הפריח אלי תשובה. ליד ערימת החברים שלו לא היה טעם להתחיל להטיף על כמה חשוב לישון כמו שצריך לפני בחינה.

מתי להעיר אותך? שאלתי, בשעה 10:30 הוא ענה לי. חשבתי לעצמי שאולי אחד מהם יהיה המבוגר האחראי ויפזר אותם בשעה סבירה שיוכלו לישון קצת לפני בחינת הבגרות באנגלית. הייתי קצת נאיבית. בשעה 4 לפנות בוקר שמעתי אותו עושה הכנות ללכת לישון...  מתוך שינה חשבתי מה הסיכוי שהוא יתעורר.

בשביל כולם זו היתה הבחינה המי יודע כמה... בשבילו זו היתה הבחינה הראשונה שהצהיר שהוא ניגש אליה. הצהיר, יופי. אבל מה עם ללמוד? זו לא סתם בחינה, זה 5 יחידות. אף פעם לא ראיתי אותו לומד... מידי פעם שגיששתי בזהירות לראות מה קורה וכל פעם נדחיתי על הסף מול הטיעון המוחץ ש'אין מה ללמוד. אני יודע הכל'. לכי תתווכחי עם ידענים. כלפי חוץ הוא לא נראה בכלל לחוץ והיו רגעים שחשבתי שזה סוג של תכנית. הוא יגיד שהוא נגש לבחינה וככה אני 'ארד ממנו' כשבעצם הוא בכלל לא מתכוון לגשת. גם פה טעיתי.

בערב שלפני ראיתי אותו עושה הכנות. תעודת הזהות היתה על השולחן כשהוא חיפש מילון אנגלי-אנגלי. עושה רושם שהוא רציני, חשבתי. ברגעים כאלה הכי טוב לשתוק. ממילא לא היה לי משהו חכם להגיד.

לא היו הפתעות בבוקר. בעצם הבוקר היה כולו הפתעה אחת גדולה. הוא התארגן במהירות, כשצלצלתי להגיד לו בהצלחה הוא אכל ארוחת בוקר ואמר שנדבר אחר כך. לא דברנו. לא היה לו זמן. ליתר בטחון ששלחתי לו SMS ואיחלתי לו שיצליח. כל היום הייתי במתח.

בשעה 13:53 סימס לי "אחד נגמר", ב-15:30 אמר "סיימתי" וב-17:15 הגיע ה"סיימתי" האחרון. "מעולה" הוא אמר אחר כך בקול שמח.

ואני אמרתי לעצמי שיש לי עוד הרבה ללמוד. ללמוד לסמוך עליו יותר. להקשיב יותר. לקחת את הדברים יותר בקלות.