מאז הגילוי על הרצח של הקטין השבוע, אני לא מוצאת לי מנוחה. לא. אין לי קשר לרוצח, למשפחתו, לנרצחת ולמשפחתה. כל מה שאני יודעת זה מהעיתון. ממה שקראתי. מה שקראתי הצטייר בעיני כסיפור של משפחה נורמטיבית פחות או יותר, כמו כל אחת מן המשפחות שגרות בשכנות לי. כמו הילדים שמסתובבים אצלי בבית ושפעם לפעם אני מנהלת איתם שיחות על דא ועל הא.

גם אצלי בבית גדל ילד שמלאו לו 18 לפני כמה ימים ואני חוזרת ושואלת עת עצמי מה אני יודעת על הילד הזה, על עולמו, על האישיות שלו, על ההתפרצויות שלו. לאן הוא לוקח את כל הכעסים שיש לו? איפה הוא פורק אותם? וביני לביני אני מודה שלרוב השאלות אין לי תשובות. יהיה יותר מדויק להגיד שאולי יש לי תשובות, אבל הן כולן השערות.

אלימות של בני נוער היא דבר אגרסיבי וחסר גבולות. מעשים של השחתת רכוש ונזק לרכוש נתפסים אצלם כמשהו קולי לגמרי. התנהגות של בני נוער היא דבר שיכול בקלות לצאת משליטה עקב לחץ קבוצתי, מילה שמישהו אמר לך שלא מצאה חן בעיניך, מבט שנראה לך עקום. ילדים בגיל ההתבגרות נוהגים בקלות דעת והתוצאה היא שדברים יכולים להתדרדר בקלות מבלי שתהיה אפשרות לשלוט בתוצאות במיוחד מכוון שבדרך כלל אין בסביבה מישהו מבוגר שיגיד משהו.

אני מתמצאת היטב בנבכי מערכת החינוך. אני מכירה בתי ספר מבפנים. מקרוב. אני יודעת מה מתנהל שם ואיזו פרשנות נוהגים לתת בבתי ספר לכל מיני אירועים שאמורים להדליק פרוז'קטור אדום גדול והוא לא נדלק... ואחרי שקורים דברים בדרך כלל אומרים שהכתובת היתה על הקיר. על איזה קיר? למה אף אחד לא קרא אותה. למה אף אחד לא חיבר בין הפרטים הקטנים שיחד יכולים לצייר תמונה, לסמן כיוון.

ויש ששואלים איפה הבית, איפה הורים, מדברים על 'החינוך שהילד קיבל בבית'. לפעמים הדברים בכלל לא קשורים לבית, לחינוך.  

הדבר הזה מטלטל אותי. אני מסתכלת על עצמי, שואלת שאלות. אני מבינה שאחד התפקידים הכי חשובים שלי כאמא זה להשגיח. כל הזמן להשגיח ולנסות להבין מה קורה. בחלק מהמקרים אני מצליחה לפענח את הרמזים שאני מוצאת על הדרך ובחלק לא. החלק הזה של 'הלא' הוא זה שמדיר שינה מעיני. אני מודעת למגבלות של היכולת 'לראות' דברים.

כמו בסרט עם סוף טוב, אני רוצה לגמור את הפוסט הזה בנימה אופטימית... אבל כל מה שיוצא לי מתחת ליד זה רק אוסף של קלישאות.
מפחיד.