לפעמים חברות פשוט נגמרת. רגע אחד אנחנו מדברות זו עם זו, לפעמים יותר מפעם ביום, ולפתע, בלי שנרגיש, אנחנו מדברות קצת פחות. זה לא שרבנו, פשוט לא יצא, ואז עוד פחות. ויום אחד אנחנו קובעות לקפה, כי צריך ולא נעים, אבל השיחה צולעת ומלאת מבוכה. כי ככה זה, חברויות לפעמים פשוט נגמרות. לאו דווקא בבום גדול, אלא במין התמוססות איטית שאין לה התחלה אבל יש לה סוף. והסוף הזה משאיר משהו חמצמץ, ולפעמים אני נזכרת בה וחושבת עליה, ועלי, ועל מה עברנו יחד, ולרגע אני מתגעגעת, אבל גם יודעת שזה לא יכול לחזור.

ולי זה קרה עכשיו עם מישהי. מישהי שאהבתי. השבוע אחרי תקופה ארוכה של נתק, ('הייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן לנשום') 'פגשתי אותה' במקרה במייל שכתבה לי, ובלב כבר ידעתי שזה נגמר. חשבתי שנפגש שוב אבל האמת היא שפשוט לא בא לי לפגוש אותה שוב. ממש לא בא לי על הפגישה המביכה הזאת. כי מה נדבר בה? על מה שהיה, או על מה שיכול היה להיות.. החברות הזו מבחינתי מיצתה את עצמה. כן. אני יודעת שאני חייבת לה הרבה, על שיחות הנפש במשך שעות ארוכות ועל המיילים שהחלפנו באישון לילה. על התמיכה שלי בה ושלה בי, על זה שאפשרה לי לפתוח את ליבי הכי הרבה שאפשר ושבזכותה העזתי ללכת רחוק. אבל כשהלכתי רחוק באמת היא לא אהבה את זה, ואז הבנתי שזה בסיס רעוע מאוד ליחסים. כי יש דברים שהיא אומרת אבל לא באמת מקבלת בי וזה לא מתאים לי.

הבנתי שאולי זאת לא אני. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, ואין לי הסבר איך בדיוק הבנתי את זה, אבל כשראיתי את המייל שלה השבוע גיליתי שאין בי געגוע. ולא רק שאין לי געגוע, אלא שאני במקום אחר לגמרי. השיחות שלנו מיצו את עצמן מבחינתי, לפני הרבה זמן. איכשהו לא הצלחנו להתקדם איתן הלאה.  

וחשבתי על זה שחברה אמיתית בעיני היא היחידה שיכולה להגיד לך ביקורת ולא תיעלבי. היא יודעת מתי את צריכה מילים טובות ומבינה אותך בלי שתסבירי. ובלב עמוק את יודעת שכשתצטרכי אותה היא תהיה שם כמו שאת תהיי בשבילה. בלי לשפוט. תמיד.