קבענו שאני אבוא אליהם בעשר אחרי ההתעמלות. יום שישי. אני עושה את זה אוף דה רקורד. 'נתחיל בזמן?' אני שואלת את ג. בטלפון, 'בטח' הוא עונה לי. הוא אומר את זה ואני כבר יודעת שאנחנו אף פעם לא מתחילים בזמן. פעם הייתי מוותרת על ההתעמלות אבל למדתי לא לוותר. לפחות שאת זה אני לא אפסיד. בעשר כשאני מגיעה כל מי שצריך להיות בפגישה כבר נמצא אבל הם עסוקים. המנהל אומר לי שעוד דקה הם מסיימים וכבר מתחילים. אנשים נכנסים ויוצאים מן החדר בזמן הזה שאני מחכה ל'כבר מתחילים' וכל אחד בטון מתנצל 'רק שאלה קטנה'. ג. מכין מגש עם פירות. אני עושה לעצמי סימנים וחושבת שאולי כשהמגש יהיה מונח על השולחן נתחיל. אבל לא. יש עוד עניינים לסגור לפני שנתחיל. ג. חותך מילון. עכשיו השולחן ממש מלא ועוד לא התחלנו.

10:15. בשביל לקדם את ההתחלה אני שואלת את ג. אני שואלת אם הוא הסתכל במה ששלחתי לו בבוקר. 'בכלל לא פתחתי את המחשב הבוקר' הוא אומר לי.
אני שותקת. אני מזכירה לעצמי שהסכמתי לבוא הבוקר.

10:20 אני עושה סימנים של חוסר שביעות רצון ואומרת שאני הולכת ואז הם מתארגנים להתחיל.
10:25 נכנס עוד מורה מתנצל ושואל. ג. מכבד אותו ממגש הפירות שעל השולחן. הוא אומר 'לא תודה' ולוקח.
10:28 מתחילים לעיין במסמך של תכנית העבודה. זו ישיבה שלישית בנושא. אני מביאה להם הצעה חדשה ומתחילה להסביר את העקרונות שהנחו אותי.

גם ההתחלה היא לא בדיוק התחלה. עד שמתחילים לעבוד ממש צריך זמן חימום ארוך. יש בקושי שעה לעבוד, יום שישי ,לכל אחד יש עניינים, השעה עוברת מהר וצריך להיפגש עוד. מזל שהכנתי בבוקר את ארוחת הצהרים.

בדרך הביתה אני שואלת עת עצמי אם זה רק הם או שזו גם אני ומה החלק שלי בכל ההתנהלות הזו? האם זה רק  עניין של גבולות ומי צריך לשים את הגבולות האלה או שזה משהו יותר עמוק ויותר שורשי שמאפיין אותם גם במקומות אחרים. אני יודעת את התשובה..

לא פעם שיקפתי להם איך זה נראה, אבל יש להם הסברים לכל דבר. החלטתי להתחיל מעצמי. הבהרתי את הגבולות שלי ובכל פעם שזה דשדש – קמתי והלכתי. אבל מהר מאד גיליתי שזה לא מספיק, שאני היחידה ששומרת עליהם. גם כשאנחנו מגיעים להסכמות ולמציבים לעצמנו כללי התנהלות ומתחילים טוב  -מהר מאד זה נשמט מתחת לידיים. איכשהו אנחנו לא מצליחים לשמר את המומנטום לאורך זמן.

זה מעייף...