היום הלכתי לשחות. שוב.

היחסים שלי עם השחייה הם בקיצור רומן ארוך של משיכה ודחייה

אני אוהבת לשחות.

אני שונאת את השניות הראשונות של הכניסה למים מושכת אותם עד אין סוף.

העיקר לא להימצא בשניות הראשונות של המפגש בין הנעימות של חום גופי לקור של המים.

נו.. שמישהו כבר יבוא וידחוף אותי....

השניות הראשונות. ההסתגלות שלי למים ושל המים אלי. תוקפת אותי תחושת ה"מה אני עושה פה, לעזאזל".

מתה לצאת מהמים ביחד עם משיכה עזה להישאר...

לצאת..? לא לצאת..?. חושבת לוותר.... אני נשארת.

בין לבין כבר שחיתי 10 בריכות וההתלבטות נגמרת.

מותחת את השרירים, נכנסת לקצב השחייה הנכון, מארגנת את הנשימה ומסדרת אותה בקצב המתאים לתנועות השחייה. כבר משקיעה פחות מחשבה ומאמץ בהתאמה שבין תנועות הידיים והרגליים והנשימה. הכל מסודר. התחושה הופכת להיות כמו של טייס אוטומטי, תנועות מונוטוניות וקצב אחיד. גופי שוחה לבד מבלי שאני מתערבת בנעשה.

ואז מגיע החלק המענג.

זה השלב שבו הרוח נפרדת מן הגוף.

הקצב האחיד. התנועות אחידות. והמחשבות מתעופפות להן לעולמות רחוקים.

תמונות שלמות עוברות לי בראש. בהתחלה הן קשורות ליומיום. סיכום של מה שעשיתי. תכנון של מה שעלי לעשות. רשימות של כל מיני דברים: טלפונים, התחייבויות, תזכורות, ילדים, הסעות – תכנון מדוקדק ומפורט.

אחרי השלב הזה מגיע שלב החלומות. חולמת את אלה שכבר התממשו ואת אלה שעוד לא. אלה שכבר נחלמו ואלה שעוד יחלמו. דברים שכבר קרו ואלה שעוד לא. נזכרת בכל מיני חוויות נעימות וברגעים של עונג...

והנה אני מפליגה לכל מיני מחוזות רחוקים ונעימים ומענגים.

זו הופכת להיות חוויה משכרת שלא מן העולם הזה.

תוסיפו לכל זה את נעימות המים המחליקים על גופי, המקצב האחיד של השחייה ושל התנועות... חיבור של מחשבות וחלומות ותחושה פיזית במקצב אחיד...

החוויה הזו היא כל כך משכרת.. ..

....לא פעם קרה שמצאתי עצמי כמעט נחבטת בקיר.

כל כך שקועה עד שלא שמתי לב שהבריכה נגמרה....

אני מסוגלת לגמוע 50 בריכות בקלילות מבלי להרגיש במאמץ...

התחושה הנעימה הזו מלווה אותי שעות ארוכות.

מאמץ קטן וכל כך הרבה הנאה

מחר אני שוב חוזרת לבריכה.....