בשעה שבע וחצי בבוקר הוא יצא לבחינת הבגרות האחרונה. לפני חצי שנה חשבתי שלא נגיע לרגע הזה. שגם הפעם הוא יוותר. הפעם הוא לא וויתר.

פעמוני בית הספר מצלצלים היום בפעם האחרונה בשבילנו. בשבילו. יותר לא נבוא לכאן לשמוע על מצבו של הילד. יותר לא נכנס בשערי בית הספר מנסים לנחש מה הפעם. יותר לא נשמע משפטים כמו: "יש לך יכולת אבל אתה לא מנצל אותה" "הילד לא משקיע" "הילד מפריע"

היום אנחנו סוגרים סופית את מערכת היחסים שלנו עם מערכת החינוך בתחושה של אכזבה ושל תסכול. דווקא ממי שמייצגים את מערכת החינוך היינו מצפים להתנהגות יותר חינוכית, יותר מקבלת, יותר מכילה, יותר מבינה. יותר שואלת ופחות פוסקת.

לילד שנכנס בשערי בית הספר לפני 3 שנים היו חלומות. היו תכניות. מסוג הילדים שעליהם נוהגים לאמר שילד כזה הוא "חלומה של כל מורה". משהו השתבש בדרך ומהרגע שדברים השתבשו נכנסנו לסחרור שאי אפשר היה לעצור אותו. הסחרור הזה הלך ותפס תאוצה, עד שהפך לעיקר ומהר מאד נשכח שיש פה ילד שבא ללמוד שכל מה שהוא רוצה זה לגמור בית ספר יחד עם החברים שלו.

מה שמצאנו מולנו גרם לי לרצות להתבייש. מערכת שלמה שמנסה להכפיף ילד לחוקים שלה בכל מיני דרכים ואמצעים ולא עוצרת לרגע לראות אולי אפשר אחרת. והיה אפשר אחרת. אבל אף אחד לא עצר כדי לראות את זה. היה רק פתרון אחד "זה שאנחנו קובעים".  ולרגע לא עצר מישהו לראות אולי אפשר לעגל את הפינות, להתגמש, אולי כמו שזה - זה לא בדיוק מתאים. עובדה שזה לא התאים. במבחן התוצאה, אם מערכת שלמה עומדת מול ילד אחר והוריו – הסיכויים שלו להצליח קלושים.

אבל בכל זאת זה סיפור עם סוף טוב. בתוך הכאוס הזה מצאנו את הדרך המתאימה לו.

אנחנו גומרים עם מערכת החינוך מתוך תחושה של אכזבה, עם הרבה מדי שאלות ופחות מדי תשובות אבל עם ניצחון אישי גדול ובעיקר עם המון גאווה על הילד שהלך בדרך לא פשוטה ובדרכו שלו הצליח מאד.

הבוקר כשיצא מהבית לבחינת הבגרות האחרונה ליוויתי אותו במבט עד שנעלם. בלב היתה לי המון שמחה.

עכשו אני מחכה ל-SMS של אחרי. הוא תמיד שולח לי כאלה מצחיקים שגורמים לי לחייך אחר כך שעות.