קריר בבוקר על המרפסת של מירה. כל פעם היא מכינה הפתעה אחרת. הפעם אלה עגבניות שרי מיובשות במלח ומטוגנות קלות בטעם פיקנטי. זה קצת מלוח. אמא שלי נהגה לאמר שאם שמים הרבה מלח זה סימן שמי שמבשל מאוהב. האם מירה מאוהבת? העגבניות האלה בתוספת הלחם הכפרי, הגבינות והסלט זה ממש מעדן. הדקות הראשונות הן להתעדכנות. מי יבוא ומי לא. היתה לידה אחת וממש בדרך עוד אחת. צריך להכין מתנות. גמרנו את הסבב של האוכל והטעימות ואנחנו מתארגנים לקרוא את מה שהכנו. הנושא להפעם הוא "סיפורי בדרך" מירה המארחת קוראת ראשונה, אחריה גבי ואחר כך אני ובסוף אתי. כנרת לא הכינה. שוקי לא בא. זה תמיד מעניין לראות אילו מטעמים יתבשלו אצל האנשים. למרות שזה אותו נושא, לכל אחד 'הדרך' שלו. אחרי הדיבור על הקטעים אנחנו מדברים על השינויים שהתחוללו בכתיבה. אצל גבי ומירה השינוי מדהים. כמעט שנתיים שאנחנו נפגשים באופן קבוע ואפשר 'לראות' מה היה פעם ומה עכשיו. ממש התפתחות.

אם יש זמן אנחנו כותבים ביחד. אתי זורקת נושא וכולם מיד מתחילים לכתוב. רק אני לא. פתאום הראש שלי ריק ואין לי על מה לכתוב. קשה לי עם ספורים ספונטניים. אני צריכה זמן לחשוב, להתחבר לרעיון, יש לי מסננת פנימית. לא על כל דבר אני רוצה לכתוב. יש דברים שאני רוצה לכתוב עליהם אבל אני לא כותבת. אני מתחילה לשרבט משהו על הדף. כותבת ומוחקת. כותבת ושוב מוחקת. שמתי לב שכתיבה על הדף יותר קשה לי. על המחשב אני זורמת יותר.

פעם פגשתי את הסופרת רינה פרנק-מיטרני ("כל בית צריך מרפסת"). היא ספרה על הכתיבה שלה ואיך התחילה לכתוב. "ביום שבו שמתי את הצנזור הפנימי שלי בצד, התחלתי לכתוב". הדברים שלה דברו אלי. זה בדיוק את המקום שבו אני רוצה להיות. מקום ללא עכבות. ללא סינונים. הסנסור הפנימי שלי עובד שעות נוספות. אני חולמת להשתחרר ממנו.

אנחנו מדברים על כתיבה. גבי כבר מזמן חולם לכתוב ספר. אנחנו מגלגלים רעיון לכתוב ספר ביחד. אולי נעבוד על זה בקיץ. צריך להתחיל לאסוף חומר.

אחרי הפגישה הזו אנחנו יוצאים ל'חופשת קיץ". מתנשקים ומתחבקים לפרידה. בספטמבר כנרת כבר תהיה בחודש השביעי. שוקי כבר יהיה אבא כמעט חודשיים וליאת אמא כמעט שלושה חודשים. אולי בקיץ הזה נהיה כולנו בהריון עם הספר הזה. זה מדליק אותי.