איפה את? שאלה אותי רותי אחרי שעניתי לטלפון שלא הפסיק לטרטר.

מז'תומרת איפה אני? הייתי עסוקה כל הבוקר. העברתי סדנה ועכשיו אני בדרך הביתה.

- לא ראית שאני מחפשת אותך?

- ראיתי, אבל אמרתי לעצמי שאדבר אתך בדרך הביתה.

כבר באמצע היום ראיתי שהיא חפשה אותי כמה פעמים. אבל זו רותי. כשהיא צריכה משהו היא לא מפסיקה. 6 שיחות ממנה סימן לי הצג, לא משהו יוצא דופן אצלה. הייתי עייפה. יומיים קודם חזרתי מטיול בחו"ל עם המתבגר. איך שחזרנו המצלמה הלכה לאיבוד. לקח לנו שעות לאתר אותה עד שמצאנו. שלשום לא ישנתי בבית, אתמול הייתי כל היום בפגישות בירושלים עד שעה מאוחרת ואחר כך לנהוג כל הדרך עם המחשבות על  מחר בבוקר איך אני מתחברת מחדש לסדנא שהתחלתי ביום שנסעתי. קצת אינטנסיבי חשבתי לעצמי. ברגע הזה רק רותי היתה חסרה לי עם הצלצולים שלה. בדיוק כשאני חולמת על המנוחה שמצפה לי אחרי הטרוף הזה, הטלפון צלצל שוב. רותי. הפעם עניתי.

-          לא שמעת חדשות?

-          לא. אמרתי. שכחת שהייתי בסדנא? כשאני בסדנא בשבילי העולם מת.

-          אז לא שמעת כלום?

-          מה הייתי צריכה לשמוע?

-          שיש מלחמה.

-          מה? תגידי עוד פעם?

-          יש מלחמה

-          מז'תומרת מלחמה?

-          מהבוקר שמח בגבול הצפון. קטיושות. והשמועות אומרות שחטפו כמה חיילים.

-          איך את יודעת?

-          בואי תראי מה רואים ממרפסת הגג של הבית שלי ואז תדעי איך אני יודעת.

-          כל הצבא נמצא פה. עשרות כתבים וכלי תקשורת.

-          איפה?

-          בכפר השכן

-          למה?

-          אומרים שחטפו חיילים בכביש הצפון והחייל שנחטף הוא מהכפר. לא נתנו לנסוע בכביש. כל האזור מלא מחסומים.

בדיוק הייתי בתוך הסובה בכפר הערבי שדרכו אני נוסעת  תוך כדי שאני נוסעת אני חושבת על מה שהיא אומרת, מצד אחד על המיטה ומצד שני - המחסומים.

"רגע, רגע, אני לא קולטת דברי יותר לאט, איפה יש מחסומים?", אני שואלת ועוד לפני שהספקתי לשמוע את התשובה אני מגלה שעוד שניה אני 'נכנסת' מאחור במכונית שנסעה לפני. בשניה האחרונה שברתי ימינה אבל לא הספיק כדי למנוע את ההתנגשות.

-          איך את נוסעת? הנהג ירד בעצבנות והתחיל לצעוק עלי, את לא רואה  שאני לפניך?

-          מה קרה לך צועקת לי רותי בטלפון

יופי.. עכשיו יש מלחמה בחוץ ולי יש מלחמה משלי פרטית משלי. אני עוד לא קולטת בדיוק מה קרה. אני צריכה להתאפס. החלום על המיטה מתרחק. עוד מעט אחזור אליך אני אומרת לרותי ומנתקת. אני מחליפה פרטים עם הנהג לא לפני שכל הכפר מגיע ואני זוכה למבטי בוז  ולשאלות כמו את לא רואה איך את נוסעת? הנהג מציע לסגור הכל בינינו. אני מנסה לעשות הערכת מצב של הנזק באוטו שלי. הכי הרבה מטרידה אותי השאלה איך אגיע הביתה. האוטו לא נראה טוב. החלטתי לנהוג בו בכל זאת. לא יודעת אם זו החלטה טובה. כל מה שאני יודעת זה שאני רוצה הביתה.

בדרך אני מצלצלת לרותי. היא מעדכנת אותי במתרחש מול הבית שלה. אני מעדכנת אותה גם. הסיפור שלי מול שלה. נשמע לי קצת הזוי.

בערב היא מצלצלת לעדכן אותי שוב. החייל שמול הבית שלה שחשבו שהוא חטוף – נהרג. כל כלי התקשורת התפנו משם וגם הורידו את המחסומים אבל זה נכון שיש חטופים. אחד מהם הוא החתן של הבת של חברה שלה דניאלה. הן עובדות יחד בבית הספר. היא היתה בחתונה שלהם. זה אודי הבעל של קרנית.

שנתיים עברו מאז. האוטו שלי בסדר. כל השאר כבר לא. האוטו שלי חזר הביתה אחרי שבועיים אולי אודי יחזור הביתה השבוע.