עוד כמה ימים והתפקיד שלי כאמא מלווה מסתיים. עם כל השמחה שבדבר, הידיעה הזו ממלאת אותי בצער. צער על המון דברים.

צער על ההבנה שהילד מתבגר והמקומות שבהם הוא 'צריך' אותי הולכים ומצטמצמים. הם מצטמקים כמותית. על כך שהנהיגה לבד הופכת אותו להרבה יותר עצמאי ואותי להרבה יותר דואגת. ואולי זה צער על עצמי על זה שהוא הולך ונשמט מתחת לידי ואחיזתי בו הולכת ומתרופפת, ודומה לאחיזה בחבל מגומי שנמתח ומתעקל עד שלא נראה את סופו. וגם צער על השעות המתוקות שהיו לנו ביחד, שבהם המתקנו סודות וצחקנו וסיפרנו אחד לשני כל מיני דברים ולמדתי את הילד היושב לצידי. וצער על שאני מתרחקת מעולמו.

החלטנו לעשות מסיבת סיום. בחרנו יום שבו יש לנו נסיעה משותפת וקבענו שאחרי שכל אחד יסיים את הסידורים שלו נלך לחגוג ולהיפרד. אחרי הכל – זה סוג של פרידה. מה שיהיה אחר כך לא יהיה דומה למה שהיה. לאן אתה רוצה שנלך, שאלתי? תבחרי את, לי לא משנה. אני מכיר את כולם. מאיפה הילד מכיר את כל המקומות? מתי הוא בא לעיר הזו בכלל?

היתה כבר שעת ערב מאוחרת כשהתיישבנו בפינה אחת שקטה בקפה גרג. מה את חושבת שאני אזמין, שאל, ניסיתי לנחש עד כמה אני מכירה את הטעם שלו. סנדוויץ' רוסטביף? לא. הוא הזמין סנדוויץ' חזה עוף פיקנטי ולידו סלט קצוץ. הרוסטביף היה רק ההתחלה. את הילד שישב מולי בכלל לא הכרתי אחרי שחשבתי שאני יודעת עליו הכל. איזה קפה את שותה? הפוך רגיל אמרתי. אולי תנסי משהו חדש, כדאי לך, הציע. למה לא, אמרתי.

מוזר. קודם חשבתי שהוא אוהב רוסטביף ועכשיו הסתבר לי שהוא גם אוהב חזה עוף פיקנטי. פיקנטי? את זה לא חשבתי עליו בכלל. לא הייתי ערה לזה שהטעמים שלו השתנו והתגוונו והתרחבו. וגם לא שמתי שלב שהוא בעד לנסות משהו חדש.

שעה ארוכה דברנו על הליווי ועליו ועלינו ועל החיים בכלל.

-          אהבתי מאד את הנסיעות שלנו ביחד, אמרתי.

-          היה דווקא בסדר. אמר בקצרנות האופיינית לו

-          אני עצובה שהליווי נגמר

-          אני חושב שאולי אני בכל זאת אקח אותך לפעמים

-          אני אשמח מאד לבוא, אבל לא עדיף שתיקח אתך איזה חבר? שאלתי

-          מחבר אני לא יכול לבקש כל שבוע שיקנה לי סנדוויץ' ואייס קפה.

אולי גם הוא קצת מצטער על זה שאנחנו נפרדים. תקופה ארוכה שאנחנו נוסעים יחד. היה לנו הווי,  הוא לימד אותי על השירים שהוא אוהב, היו לנו בדיחות, תחרויות עם הגל הירוק ברמזורים, היתה לנו מסורת של אוכל אחרי, היו לנו כעסים וגם מריבות וגם שתיקות. עכשיו הוא נפרד מכל זה גם.