יש בי צורך מאד גדול לקשר משמעותי עם המתבגר שלי. לפני שהוא יוצא אל החיים בחוץ, ולפני שאני אשים לב שהוא כבר שם...
אבל איך שאני מסתכלת על זה, זה לא ממש יוצא.
אני מחפשת זמן טוב לדיבורים איתו. ללמוד אותו
בבוקר – זמן לא מוצלח במיוחד לדיבורים. אם אני פותחת באיזה נושא, מתעניינת, אני מיד חוטפת מקלחת של צוננין.. "אוף, את והשאלות שלך.."
בצהרים – כשהוא חוזר מביה"ס, או שאני לא בבית. או שהוא מגיע עם חבר – מה שמבטל מיד את האפשרות לאיזה דיבור או שהוא כל כך רעב שכל מה שמתחשק לו זה לטרוף באותו רגע איזה שור... ודיבורים –לא ממש באים בחשבון
ובערב - צריך תמונה כדי להיזכר שהוא גר בבית. או שהוא מחובר בורידים למחשב, או שהוא מבלה עם חברים, או במשחק כדורגל/כדורעף/כדורסל (מחק את המיותר...)
ארוחת ערב משותפת? רק בספרים...
ניסיתי לעשות תקשורת בטלפון...אני בדרך, יש לי זמן... הוא כבר נינוח...אכל... נח...
"מה שלומך?" 'סדר
"איך היה בבי"ס?" בסדר
"שיעורים?" אחר כך
"משהו חדש?" אמא.....
"ת'שמע, חשבתי על רעיון. מה דעתך...? "
אמא... אין לי זמן עכשיו... אני אתקשר אחר כך.. נדבר כשתבואי הביתה, טוב?
"שאבין, אתה מנפנף אותי?"
"טוב שאת מבינה.."
אחרכך? במושגים שלו זו מילה נרדפת ל"בכלל לא"
מה עושה אחת לא-מתייאשת כמוני? מחפשת אלטרנטיבות.
גיליתי שאני יכולה לזכות ברגעים של חסד באמת כשאנחנו נוסעים יחד. לקניות, לביקורים, לחברים...
לפעמים מדובר בסה"כ במשהו כמו 20 דקות. לא יותר. אבל אלה 20 הדקות הכי איכותיות שאני מכירה. הכל מדובר בהן: מחשבות, רצונות, דיבורים על בנים ועל בנות. על חברים, על אכזבות ועל שמחות, על המשפחה.
דקות של חסד. שיחות היוצאות מן הלב ונכנסות אל תוך הלב
הלב פתוח, הדיבור קולח, האוזן שומעת והלב מקשיב.
יש בהן צחוק ואהבה וחום וחיבה וקבלה והסכמה.
זה רק אנחנו שנינו. זה רק בינינו.
קסם של ממש.
ומה שזה עושה ליחסים שלנו אחר כך – פשוט אי אפשר לתאר את זה במילים.
ואני שואלת את עצמי: אם אני יודעת את "נוסחת הפלא" הזו, למה זה כל כך נדיר וכל כך מעט?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
