חיבוק אחרון בכניסה לרכבת וזהו. הוא נבלע בתוך הבניין. בדרך לרכבת עשינו ספירת מלאי: דרכון, כסף,  כסף לרכבת, כרטיסים, ביטוח רפואי, מצלמה, נדמה לי ששכחתי לתת לו קרם שיזוף. אני חושבת שיש חוק שכשנוסעים תמיד צריכים לשכוח משהו. אני תמיד שוכחת משהו. פעם שכחתי משחת שיניים ופעם אחרת שכחתי לקחת מסרק. ואז כשמגיעים למקום ובקושי מתמקמים תכף צריך לחפש חנות ולקנות מה שחסר, אחרת זה כל הזמן מעסיק אותי. יכול להיות שזה חלק מן ההתאקלמות במקום החדש? זה לא עוזר שעשיתי רשימות קודם. רשימה זה סיפור. צריך להסתכל עליה, לעשות V   על כל דבר שלקחתי ולפעמים אני קופצת מדבר לדבר ואני שוכחת איפה הייתי קודם ואז צריך להוציא הכל מהמזוודה ולהתחיל שוב. צריך לעבוד באופן שיטתי. לפני נסיעה אני נורא אסוציאטיבית לא מתאים לי שיטתי. אני מדמיינת לי מה אני אצטרך כשלא אהיה בבית. יוצאת לי מזוודה עמוסה לעייפה. אני מנחמת את עצמי ש"האוטו סוחב" או ש"המטוס סוחב" אבל זה לא נכון. עד למטוס אני סוחבת. ואז אני מתחילה לצמצם ולהוציא. פלא שאני שוכחת בדרך את המסרק?

בדרך לרכבת שאלתי אותם אם עשו ביטוח רפואי. "שמעתם על האסון שקרה בקלאב באנטליה?" הם לא שמעו על זה. התחלתי לספר להם וראיתי שזה לא מעסיק אותם. הם היו עמוק בתוך חווית החו"ל הזו. אותי זה מאד העסיק. החיבור בין הביטוח הרפואי לאסון ולעוד דברים היה לי מאד מוחשי. ההבנה שנסיעה היא יותר ממה שהיא, שהיא משהו כמו סכום השלם גדול מחלקיו. זו יציאה למקומות שבהם אין לי שליטה בכלל, שבהם זה רק הוא, על כל המשתמע מזה. שבהם יעבור כל מיני התנסויות ויצטרך להתמודד עם כל מיני מצבים לבד. החיים - קוראים לזה. ואני לא אהיה שם בכלל ויש דברים שיקרו ואני אפילו לא אדע עליהם.

בדרך הביתה היתה לי תחושה של מועקה שישבה עלי כל הערב. הפרק של משפחת נוימן ב"בטיפול" רק הוסיף לתחושה הזו. בבוקר מצאתי הודעת סמס "הגענו".

אתמול הוא נסע. בעוד שבוע הוא יחזור מלא חוויות. בשבילי זה יהיה שיעור בהתרגלות. להתרגל לזה שאם הוא שוכח את הקרם שיזוף, הוא בטוח יקח מחברים. מקסימום הוא ישרף קצת אבל הוא בטח יחזור נורא שזוף וחתיך.