הבוקר אני נוסעת לבקר את גלית. גלית היא חברה שלי לעבודה. היא ילדה לפני קצת יותר מחודש את ביתה השלישית.

הכרנו כשבאנו לאותו מקום עבודה לפני כשנתיים. היא צעירה בהרבה ממני ובכל זאת זה לא הפריע לנו להתיידד מהר. הפכנו חברות. חברות של פעם בשבוע. מהר מאד אהבתי אותה בגלל הישירות והפתיחות שלה. גיליתי גם שיש לה ראש טוב, היא עובדת נהדר בצוות, ואין לה פוזות. יכולנו לדבר על כל דבר בפתיחות רבה.  אפשר היה לראות שהיא מתעניינת בכל דבר ורוצה ללמוד. בצד כל זה, גיליתי מולי שהיא גם חסרת בטחון ולא מכירה בערך של עצמה. הדבר הזה גרם לכך שהמנהלת (זו שאני נפרדת ממנה בסוף החודש בשמחה) התייחסה אליה בסוג של עריצות והיא ממש פחדה ממנה.

ולי, כמי שעמדה מן הצד וראתה את כל זה – זה לא היה מחזה נעים במיוחד. לא פשוט לראות את כל הדברים האלה ולשתוק. למה לשתוק? כי בשלב ההתחלתי ההוא עוד לא היינו מספיק חברות שאומר לה מה אני חושבת וגם בגלל שגלית חשבה שמקום העבודה הזה הוא סוג של מכרה זהב (שהו שיאפשר לה להתקדם אחר כך למקומות אחרים) ולכן עליה לשתוק ולקבל באהבה את כל מה שקורה. אני סברתי אחרת. אבל מי שם אותי...?

ידוע כבר שהעצות הכי טובות אם הן באות בזמן הלא מתאים – לא שוות כלום.

בתקופה הזו שעבדנו יחד, נחשפתי ליכולות שלה וראיתי שמדובר במישהי מאד מקצועית ורצינית בעלת ידע רחב מאד ויכולות שחבל על הזמן. רק שהיא לא ידעה את זה. בכל פעם שהחמאתי לה על משהו שעשתה, היא ענתה לי סגנון של "טוב, זה לא משהו מיוחד בכלל.." ואני, שבאתי בכלל מתחום אחר, וכל מה שהיא עשתה היה חדש לי לחלוטין, לא הפסקתי להתפעל ממנה ולפרגן לה וגם להגיד לה את זה. וזה היה אמיתי לגמרי. לאט לאט היא הבינה שאולי בכל זאת יש בה משהו. משהו בדיבור שלה חסר הבטחון התחיל להשתנות.

אם אני יכולה להעיד במשהו על עצמי זה על העובדה שבמשך התקופה שעבדנו ביחד, הביטחון שלה בעצמה וביכולות שלה התחזק כל כך, שיום אחד כשהיא קבלה הצעה לקחת על עצמה פרוייקט בסדר גודל רציני ביותר, היא התלבטה קצת ומיד הלכה על זה. והיא עשתה אותו כל כך טוב שמישהו מבחוץ שעשה ביקורת על פרויקטים כאלה אמר לה שמה היא עשתה זה יוצא דופן בכל היבט שהוא והוא רוצה להפוך אותו לפרוייקט מדגים ארצי.

מכיוון שבזמן הזה הפכנו חברות, היא ידעה על התכנית שלי לעזוב. בתקופה ההיא, היא כבר היתה בהריון.. אני כבר הודעתי שאני עוזבת. כמה שבועות אחרי זה היא באה בוקר אחד וספרה לי שגם היא מתכוונת לעזוב ושאחרי הלידה היא לוקחת חופשה להיות עם הילדה ולא תחזור לעבודה.

את בטוחה? שאלתי אותה, זה מקום טוב, ראית אותו כמנוף לקידום. פעם חשבתי ככה, אמרה, היום אני חושבת אחרת. היום אני יודעת שעם כל הידע והניסיון שיש לי, אני יכולה להתקדם בכוחות עצמי. אחרי שהיא הודיעה למנהלת שלא תמשיך – היא השתנתה לגמרי. היא הפכה להיות גלית אחרת, משוחררת יותר, בטוחה בעצמה וגם יותר יפה. אחרי שילדה, דברנו בטלפון לא מעט. היא ספרה לי שהיא גם אמא אחרת. אני בכלל לא מתפלאת על זה.

אני נוסעת לבקר אותה, מתרגשת מאד מן השינוי שחל בה.