אני מסתכלת על תמונתו של הפרופסור מן החוג לסוציולוגיה שניבטת אלי מעיתון. הוא נראה דומה לשכן בדלת ממול, דומה לבנזוג של כל אחת מהחברות שלי. איש נחמד למראה. הכתבה בעיתון מספרת סיפור על איש שנהג לנצל את כוחו ואת מעמדו ולכפות על הסטודנטיות שלו קיום יחסי מיון בכפייה בתמורה לאישור עבודות דוקטורט, המלצות, קידום, מתן מימון למחקרים, במשך 15 שנה. גם פה סביר להניח שכולם ידעו ושתקו, כולל הנהלת החוג. סביר להניח שהיה סוג של משטר טרור  גברי שכל מי שמעזה להתלונן יודעת מה צפוי לה. בעולם האקדמי ללא המלצות הפרופסורים שלך את משולה לדג מת. (מי שרוצה לדעת יותר יכול לקרוא בבלוג הזה)

מסלול של כתיבת תזה ואישורה הוא לא מסלול פשוט. תקופה ארוכה מאד את תלויה במוצא פיו של המנחה שמאשר לך כל פיפס במחקר עצמו, כולל שטויות כמו מבנה העבודה, סקירת הספרות, הממצאים וכו' וכו'. זו מערכת יחסים של תלות רבה בתקופת זמן קצרה יחסית שמעורבים בה כוח וסמכות. אם רוצים, קל מאד להסתחרר מזה, במיוחד למי שיושב על הברז של הכסף ושל היחסים ושל האישורים ושל ההמלצות לקידום, מפה עד לניצול המקום הזה הדרך יכולה להיות קצרה מאד. ואם פעם אחת זה הצליח לך אז למה לא לנסות שוב ושוב ושוב..

ולמי האוניברסיטה תאמין במקרה שסיפור כזה ידלוף החוצה? לסטודנטית שבטוח מסתתר אצלה אינטרס מאחורי הסיפור או למרצה ותיק ובעל מוניטין ושם עולמי וכוח? לא פשוט להיות במקום הזה. סיפור ההטרדות המיניות הוא לא סיפור פשוט בכלל.

נדמה לי שאני לא אהיה מקורית אם אגיד שאני מכירה את החוויה הזו מקרוב. הרשימה שאני יכולה להרכיב היא רשימה ארוכה ומתחילה לפני הרבה שנים. בבית. בתיכון, בצבא, בכל מיני מקומות עבודה... אני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם הנושא הזה באמת.

המטריד הנוכחי היה מישהו שהייתי איתו בקשרי עבודה. אני לא עבדתי איתו באופן ישיר רק סייעתי  לו למצוא יועצת לפרוייקט וכך נשארנו בקשרי עבודה כשהוא כל פעם מעדכן אותי בהתקדמות התוכנית. הוא כל פעם ציין שהוא אוהב את הדרך שבה אנחנו מנתחים יחד את הנתונים, בהזדמנות הוא ספר לי על המכון שהוא מקים והציע לי לעבוד איתו ביחד. מכיוון שלא הייתי פנויה אז זה נשאר רק בגדר תכניות. אני שמרתי אותו בתור אופציה, אם פעם אצטרך... יום אחד הוא צלצל אלי והציע לי לקחת משהו שנשמע מאד מעניין. כשהתחלתי לחשב את הנתונים זה כבר נראה פחות טוב ודחיתי את ההצעה. הוא מאד התאכזב ולא הפסיק לדחוק בי שאחזור בי מההחלטה כשהוא מדגיש את העובדה שזו תהיה הזדמנות לעבוד ביחד. לי היה קל לסרב. הייתי מאד עסוקה וההצעה לא היתה משהו ששווה להתאמץ בשבילו וזה מה שאמרתי אבל הוא לא הרפה ולחץ עוד ועוד. יום אחד הצעתי לו שאמליץ לו על משהו אחר והוא אמר לי שהוא רוצה לעבוד רק איתי. כששאלתי למה, יצא המרצע מן השק. זה לא רק בגלל העבודה אלא בגלל שאני מאד מוצאת חן בעיניו. מכאן ואילך התחיל מסע של הטרדות בלתי פוסקות שנמשכו תקופה ארוכה. מכיוון שהיו בינינו יחסי עובד-ומעביד, היה ברור לי שזה שאני לא נענית להצעות שלו – זה דבר שיחזור אלי כבומרנג ושכל הצעות העבודה שהעתיר עלי קודם, יעלמו.

למה לא הלכתי להתלונן? שאלה טובה. מי שניהל את הארגון שבו עבדתי אז היה ידוע כמי שאינו טומן ידו בצלחת בעצמו וכמי שמקדם אנשים (ובעיקר נשים) אם הן מזוהות כמקורבות אליו במיוחד. כך שברור שלא היה בפני מי להתלונן. באותה תקופה עובדת אחרת התלוננה על מישהו שהטריד אותה. הטיפול במקרה הזה לימד אותי שאין טעם להתלונן ושהארגון לא באמת מעוניין לבער את ההתנהגות הזו מתוכו.

הרחקתי את עצמי מכל קשר עם האיש ההוא. התוצאה היתה שכל הפרויקטים שהיתה לו נגיעה אליהם ושקודם הובטחו לי – נגנזו ומהר מאד מצאתי אותם אצל אחרים. לא יכולתי להתלונן על זה כי כל ההבטחות ניתנו לי בע"פ. היו לי אלטרנטיבות אחרות כך שלא באמת נפגעתי.

מה למדתי מזה? האמת היא שקשה לי להגיד. גם כעת כשאני כותבת את זה, אני מתקשה להאמין שהאיש הוא מטרידן מיני. הוא האדם האחרון שהייתי מעלה בדעתי שהוא כזה. ואולי זה אומר שבתנאים מסויימים כל אחד יכול להיות כזה, במיוחד אם אתה בעל כוח וסמכות ויושב על הברז של המשאבים ואנשים באיזשהו אופן תלויים בך.... מכאן ועד לקחת את זה הלאה, הדרך קצרה.