יוסי שריד כותב היום בארץ, בעקבות צקצוק השפתיים של חבריו של אולמרט על זה שעוד נתגעגע אליו.
"נפלאו דרכי הגעגועים ונסתרו מאתנו. זה טבען של הבריות, שהן נוטות לערוג על לשעברים, כאילו פעם היה כאן קצת יותר טוב, אף כי לפעמים היה הרבה יותר גרוע. הם סתומים, געגועינו, לא תמיד יש להם הסבר הגיוני, וברוב המקרים הם נסמכים על זיכרון קצר ומתעתע. כגובה התסכולים, כך עומק הגעגועים לנחלי אכזב ולצדפים חלולים, שמעולם לא נמצאה בהם פנינה. זהו איפוא הכלל: אין אדם שאין לו שעת געגוע".

טיבו של הגעגוע שהוא עושה לנו מן מסננת כזו שבה זוכרים רק את מה שרוצים. יחד עם מה שאני זוכרת יש גם מה שאני לא זוכרת. אני לא זוכרת את רגעי התסכול ואת השעות של שברון הלב ואת חריקת השיניים כשדברים לא הלכו כפי שרציתי ואת האכזבה כשלא יצא כלום... שמתי לב שכשאני מרוצה אני לא מתגעגעת.

ומשהו אחר.
הרופא קבע שאני צריכה לעבור ניתוח בכף היד. לא משהו רציני אבל בכל זאת. זה בית חולים, חדר ניתוח, הרדמה וכו'... זה מטריד. מה זה בכלל מה שיש לי, הרופא צריך לקבוע לי תאריך. הוא אמר שכדאי לעשות את זה מהר ולא כדאי לחכות (זה אומר שזה דחוף?) איפה זה יתפוס אותי מבחינת העבודה שלי? האם אהיה מוגבלת וכמה זמן? כמה זמן יקח לי להחלים?

בלילה חלמתי שהבעיה נעלמה. בבוקר ראיתי ששום דבר לא נעלם.