| |
מתחת לחזות הלוחמנית מסתתרת נפש אחרת.. |
| 8/2008
לוקח זמן להיפרד
השנה ימלאו עשרים ואחת שנה למותו. יותר מעשרים שנה שהיעדרותו צובטת אותי פעם אחר פעם אחר פעם, ופעם אחר פעם אני חושבת עליו, מרגישה שהוא איננו וממשיכה במעשי שוב. לא באמת נפרדתי ממנו. בפעם האחרונה שהתראינו זה היה בארוחת ערב לפני שנסעתי לחו"ל לשנה. פעם ראשונה שאני נפרדת מהמשפחה שלי לתקופה כל כך ארוכה ונוסעת רחוק והכל היה מאד טעון. הגענו לארוחה מאד עייפים אחרי הרבה ימים של אריזת הבית ודחיסת תכולתו לחדר אחד, מיון החפצים ושליחתם בדואר, יחד עם פרידה מהשכנים, מהעבודה ומהכלבה. המון פרידות. ככה הגענו לארוחה. האווירה היתה מעורבת, שמחה וטעונה ביחד. אמא שלי ניסתה לעטוף את הערב הזה באווירה חגיגית אבל אני הייתי כל כך עייפה שכל מה שרציתי זה להתרחץ ולישון. לא ממש הקדשנו את הערב הזה כדי להיפרד. בשביל זה היה לנו את הלמחרת.
בבוקר התארגנו כולנו לנסיעה לשדה התעופה. אבא שלי לא בא. הוא אמר שמספיק להיפרד בערב ולא צריך להפסיד יום עבודה בשביל זה. אני חושבת שהוא לא בא כי היה לו קשה גם. בסוף היה צריך להיפרד בשדה התעופה גם. הבטחתי שנצלצל ברגע שתהיה לנו כתובת קבועה ונסענו. לא ידעתי שיותר לא נפגש. אחרי שבוע הגיע טלפון שאבא שלי מאושפז בבית חולים ומצבו לא טוב. אחותי אמרה שהיא חושבת שכדאי שאחזור. הוא לא החזיק מעמד ועוד לפני שעליתי לטיסה ידעתי שאני נוסעת להלוויה. עברתי במהירות את כל הפרוצדורות הדרושות ונסעתי ישר להלוויה. החזן שחיכה רק לי שאל אם אני רוצה להיפרד. אמרתי שכן, נכנסתי לחדר הטהרה לראות אותו וככה נפרדתי ממנו. דקה אחרי זה התחיל טקס ההלוויה והוא נעלם מחיי.
אני יודעת שהלוויה חשובה כחלק מתהליך הפרידה, עם כל הקושי הכרוך בכך. האלונקה, המסע הרגלי אל הקבר, הטמנת הגופה בבור, כיסוי הקבר באדמה, ההספדים ואחר כך השבעה. ולמרות שהייתי שם וראיתי שטומנים אותו באדמה, הכל נשאר אצלי פתוח. לא הייתי מסוגלת להגיד לעצמי שזהו, הכל נגמר. השבוע הזה עבר מהר כמו איזה סרט שחלף לי מול העיניים ותכף אחרי שבוע הייתי שוב בשדה התעופה נוסעת אל משפחתי שמחכה לי שם, לחיפוש אחר דירה, לסידורים ולשנת הלימודים שכבר עמדה להתחיל.
בגילוי המצבה לא הייתי ואת כל שנת האבל עברתי לבד. את האבן הגדולה ועליה אותיות קודרות חקוקות בשחור ראיתי רק אחרי שנה. ועוד לא התרגלתי לקבל את דבר מותו כעובדה קיימת, ויותר מכך היה קשה לי להיפרד. מכיוון שלא התחלתי את תהליך הפרידה מאבא שלי במסע ההלוויה, לא זכרתי את האזכרה ביום השנה הראשון למותו וכך גם ביום השנה השני, לא הצלחתי לזכור מתי בדיוק הוא נפטר. רק זכרתי שזה קשור ליום ההולדת שלי. אמא שלי אמרה לי שזה לא נורא ובגלל שגרתי רחוק מבית הקברות לא ממש הקפדנו על אזכרה מסודרת בתאריך כל שנה. אחרי כמה שנים בכלל לא באתי.
עד השנה הזו. בשנה הזו הכל השתנה. יום אחד, כביכול משום מקום, בהחלטה של רגע, נסעתי לבית הקברות. שעה ארוכה הסתובבתי שם לבד ולא הצלחתי למצוא את הקבר שלו. זה לא בית קברות גדול ובכל זאת לא הצלחתי למצוא. הסתובבתי בין שורות המצבות מנסה להתמצא על פי שנים או לפי קרבה לאנשים שהכרתי ולא הצלחתי. חזרתי הביתה ואמרתי לאחותי שהשנה צריך לעשות אזכרה כמו שצריך. קבענו יום ושעה וסימנתי לעצמי את התאריך ביומן. הבנתי שכל השנים האלה למרות שהוא הלך לא באמת נפרדתי ממנו. שכל עוד לא נפרדתי המקום הזה נשאר פתוח כל הזמן, כמו פצע שמסרב להגליד. בשנה הזו הבנתי שאני מוכנה להתחיל בתהליך הפרידה, שאני צריכה לסגור את הסיפור הזה עם אבא שלי וכדי להתחיל בתהליך אני צריכה את הטקס הזה. האזכרה הזו היתה בשבילי אישור להתחיל את תהליך הפרידה.
אחר צהרים אחד באנו שתינו לבית הקברות. ניקינו את המצבה, אמרנו כמה מילים לזכרו, הדלקנו נר זכרון. הפעם הרגשתי שאני באמת נפרדת. זה לקח לי עשרים שנה. עשרים שנה באיחור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
