מילא שהוא הולך לישון כשאני קמה וכשאני הולכת לישון, אלה לא בדיוק 'תנאים של שינה' שזה אומר שאני ישנה בתנאים של להתעורר ולהירדם ולהתעורר ולהירדם ושוב להתעורר ולהירדם...

מילא שאני מגלה בבוקר שכל האוכל שהכנתי ליומיים הבאים נגמר בסעודות של אמצע הלילה, ושהם פושטים על המקרר ועל המזווה כמו עדת זאבים בסרט "הנשרים פשטו עם שחר" (רגע, זה בכלל לא אותו סרט..) ואם נשאר משהו אז הם מחסלים את זה במהלך היום...

מילא שהוא נוסע וחוזר ובא הולך ושוב נוסע ושוב חוזר והקילומטראז באוטו יוצא משליטה..

מילא שסל הכביסה מתמלא כמעט מחדש בדקה שגמרתי לכבס את הכל

מילא

את כל זה אני מוכנה לקבל יחסית בשקט.

אבל לקום בשש בבוקר ולרדת סתורת שיער בלבוש לא כל כך הולם (בלשון המעטה) ולגלות שבסלון ובמטבח ישובים להם מעדנות 3 בחורים צעירים (הגיל ממוצע 18+-) שקועים להם באיזה משחק מחשב ועוד אחד מהם ישוב בשירותים – זה כבר יותר מדי. ממש יותר מדי.

חטפתי שוק. אני רגילה שהבוקר הוא שלי. אני מתחלקת בו רק עם עצמי. לקח לי חצי יום להתאפס.

"עד כאן" אמרתי לו בערב "עד כאן! בבוקר כשאני קמה אני לא רוצה לראות פה אף אחד, שמעת? אף אחד"