היומולדת שחגגתי השבוע היה אחד המענגים ואחד המרגשים שאני הכי זוכרת. לא היה בו שום דבר מיוחד, לא היה בו שום דבר מפתיע, שום דבר יוצא דופן במקוריותו. אבל היו בו המון חמימות ואהבה שאפפו אותי כל היום.

יש לי חסך בימי הולדת. אני מודה. זה משהו שאני סוחבת איתי מהילדות. מהבית. המשמעות של להיוולד כמעט בסוף חודש אוגוסט, היתה שכמעט אף פעם לא חגגו לי יום הולדת. באוגוסט אין בית ספר, בסוף החופש אין זמן כי נערכים לתחילת שנת הלימודים ובנוסף, לא יודעת אם זה היה מתוכנן ככה מראש אבל בתקופה הזו ההורים שלי תמיד היו נוסעים לחופש ואני הייתי מקבלת ברכות בדואר עם איחולים לבביים או מקסימום שיחת טלפון לברך אותי. את המתנה הייתי מקבלת כשהם היו חוזרים והיא היתה מתערבבת לה בין שאר המתנות שהיינו מקבלות עם החזרה מהחופשה.. וככה התרגלתי שלי לא חוגגים ועם התחושה הזו הסתובבתי משך שנים.

היו תקופות שאמרתי שלא איכפת לי, והיו תקופות שכעסתי והיו זמנים שהייתי אדישה. שנים לקח לי להודות שאני לא אוהבת את זה אבל גם להבין שזו מציאות שאני לא יכולה לשנות אותה, אבל אני בהחלט יכולה לשנות את ההרגשה שלי ואת ההתייחסות שלי למציאות הזו. ומאז הכל השתנה.

השבוע מצאתי עצמי נהנית מכל מה שהיה לו קשר ליומולדת. מכל הדברים הקטנים. מהמיילים שחלק היו ממש מפתיעים, מהסמס'ים לאורך כל היום וחלק המשיכו להגיע גם בימים שאחרי (גיליתי שלסמס'ים של יומולדת יש צליל מיוחד..) הטלפונים לאורך כל היום שמטפטפים להם במקצבים משתנים, בקצב מהיר של בוקר ורגיעה בצהרים ושוב צלילי התרגשות לעת ערב. בהתרגשות שמעתי את המילים, וקראתי את הברכות והתענגתי.. החגיגה פה בבלוג היתה מרגשת מאד ואליה התווספה המסיבה המפתיעה שערכה שלגיה המקסימה. כשבאתי לעבודה עצרו עמיתי לרגע קט לברך וכשחזרתי הביתה מצאתי פרחים עם ברכה אוהבת וארוחת ערב טעימה במיוחד.

וכל זה נאסף לתחושה הולכת ומתגברת של תענוג ושל הנאה שהיו בתוכי לאורך כל היום וגם למחרת וגם אחרי המחרת. והייתי כל כך מאושרת שהרגשתי שאני צריכה להודות לכל העולם על הרגעים הממלאים האלה. ובגלל זה שכשהיא באה עם המתנה התפלאתי. מה פתאום מתנה? הרי כבר קבלתי המון מתנות. ולרגע חשבתי שאת המתנות אני בכלל צריכה לתת בשביל להתחלק אתכם בעונג שהיה לי כל היום.