ביום ראשון נסעתי להיפרד. בדרך לשם, בינות החצבים לדרדרים היתה לי הזדמנות להרהר במקום הזה שהוא מסוג המקומות שאומרים עליהם "מקום נוח לעבוד בו". מקום שיש עליו קופצים. זה מקום שלא עוזבים, אמרה לי מישהי.  

וכל מה שזכרתי זה שבימי שני היה לי קשה לצאת מהבית, שתמיד מתחתי את רגע היציאה עוד ועוד למרות שלפי כל חוקי ההיגיון היה כדאי לבוא מוקדם ולגמור מוקדם, שבכל הפעמים האלה הייתי מכינה לי אלטרנטיבות כדי שלא ארדם משעמום, שהיו רגעים שהרגשתי שמשהו מתייבש בתוכי כשהייתי נוסעת לשם. את האתגרים שחשבתי שיהיו שם – לא מצאתי עד היום. איכשהו לא הצלחתי 'לראות' את הדברים המרתקים שיש שם. יכול להיות שהראיה שלי לא משהו..

ובכל זאת, לקח לי זמן להחליט. וגם מהרגע שהחלטתי לקח לי זמן לממש את זה. וכל מיני דברים לא כל כך רלוונטיים פתאום נעשו לי חשובים כמו: לגמור יפה, לעשות את זה בצורה מסודרת... בדרך גיליתי דברים על עצמי. למשל, שקשה לי להיפרד, קשה לי לחתוך דברים, שלא בטוח שאני יודעת איך נפרדים, ואולי בגלל זה נשארתי יותר ממה שצריך. זה היה שיעור שבו למדתי שיש מחיר לכל דבר ושאם אני משהה את ההחלטה על פרידה אני נשארת במקום שאני לא רוצה להיות בו. בסוף גם אני הבנתי את זה וחתכתי.

מהרגע שחתכתי כאילו התרחש איזה נס. הדבר הכי בולט היה שינוי בתחושה הגופנית שלי. אם קודם היתה לי תחושה של כובד הרי שעכשיו הרגשתי שאני קלה יותר, קלילה, מרחפת, כאילו ירדתי במשקל. הייתי נדיבה וסבלנית ומכילה ומאפשרת, בקיצור, הרבה יותר נחמדה מקודם. אפילו ימי שני בבוקר כבר היו פחות נוראיים ולמרבה הפלא הם הפכו גם יותר מעניינים (אבל רק קצת... אחרי הכל לא צריך להיסחף..) נעניתי ברצון לכל דבר (כמעט) ותחושת המועקה התחלפה בהרגשה יותר נעימה.

בשלב כלשהו חשבתי שאולי אני עושה טעות שאני עוזבת... אבל מהר מאד התעשתי. היה לי ברור שהמקום הזה של הפרידה איפשר לכולם להיות נדיבים. היה נעים לדעת שאני מאפשרת להם את זה ונהניתי מהתחושה הזו. הנאה גדולה הסבה לי הידיעה שאני בחרתי לעשות את הצעד הזה. זה מילא אותי בתחושה של כוח. החופש לקום וללכת מתוך בחירה – זה משהו חזק.

חברה שלי אמרה לי היום שהיא מקנאה בי על האומץ לקום וללכת בלי חשבון. תביני, אמרתי לה, זה בכלל לא אומץ, זה אין ברירה. אם הייתי נשארת הייתי מתה.