מוצאי שבת של המון אורחים.

ארוחת ערב שעליה עמלתי וטרחתי כל סוף השבוע.

אירופה בתקופה זו של השנה היא כבר קרה וחורפית.... ההסקה כבר פועלת במרץ

הייתה אווירה חמימה ונעימה מאד. בדיחות. כמה מבין האורחים היו ידועים בכישרונם לשעשע את האורחים.

באמצע בין המרק למנה העיקרית.

פתאום מישהו קיבל שיחת טלפון מהארץ....

ידיעה לא ברורה – אמרו משהו על רבין. אמרו שירו בו. לא בדיוק הבנו מה שנאמר שם.

דרך הטלוויזיה  – הכול נשפך לסלון שלנו...

היה המון מתח, חוסר הידיעה לגבי מצבו של רבין, מה בדיוק קרה שם...
בהתחלה המידע היה מאד ראשוני. במהלך הערב דברים הלכו והתבררו.

ידיעות זרמו מכל הכיוונים: טלפונים מהארץ, מכל תחנות הטלוויזיה הזרות, בכל השפות, בכל הערוצים...

לאט לאט התברר גודל השבר.

בהתחלה – הידיעה שרבין מת מהירייה.

בהמשך – הידיעה שהיורה הוא איש מתוכנו. יהודי. ישראלי...

אחר כך סיפור המאבטחים. חלק מהם הכרנו אישית... הם התלוו לביקורים כאן.

זה היה סוף שבוע ארוך. אחרי מוצאי שבת הגיע יום ראשון

ביום ראשון בחו"ל לא עובדים. כל היום שמענו דיווחים ועדכונים מהארץ על מה שארע.

האווירה הייתה מאד מאד קשה.

אף אחד ברחוב לא מבין מה קורה לך ומה עובר עליך.

על מצבים כאלה נאמר המשפט: "זר לא יבין זאת..."

למחרת, יום שני, הילדים חזרו לבית ספר.

בית ספר אמריקאי.

שגרת היום נמשכה כאילו לא קרה בסוף השבוע הזה כלום....

עוד שיעור ועוד שיעור: מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית, היסטוריה.....

אף אחד לא אמר מילה על הרצח.

הכול מתהפך – ועולם כמנהגו נוהג

כמו בשיר של ביאליק: "בעיר ההריגה"

"השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט"

קשה להיות רחוק בזמן כל כך עצוב...