ביום הולדת אני הכי אוהבת את המעטפות עם הברכות ואני פותחת אותן קודם. המעטפה החומה שהיא הושיטה לי היתה יפה במיוחד. מעוטרת בפרחים עדינים. היא תמיד כותבת ברכות כל כך חמות ואני כבר ציפיתי לקרוא. לצד המילים המרגשות שכנו להם כרטיסים להופעה של גו' קוקר באמפיתיאטרון בגלבוע. התרגשתי מאד. גם מהמלים וגם מהחוויה שצפויה לי. בימים הבאים הכנתי את עצמי להופעה, האזנתי לשירים שלו, זמזמתי מנגינות, בניתי את ההתרגשות שלי. ביום של ההופעה נסעתי לפגישות בנצרת. חשבתי שכדאי לחזור הביתה בזמן סביר כדי להספיק לנוח קצת מפני שלפני ערב ארוך..  הפגישות התאחרו קצת וכשבאתי לחניון גיליתי שהוא סגור על סוגר ובריח. חניון יכול להיות מקום מאד בודד בשעות שהוא סגור. המכונית שלי עמדה שם לבד. היא בפנים ואני בחוץ בלי יכולת להתחבר. אפילו לא לגעת.

זה היה החניון של בתי המשפט. בתקופה הזו בתי המשפט נמצאים בפגרה ולכן החניון נסגר מוקדם יותר מהרגיל. בטח שזה היה כתוב, אבל גם צריך לדעת לסובב את הגב ולקרוא... בטח שהייתי אובדת עצות. לא היה שם שום טלפון להתקשר אליו. ניסתי לברר מי מה איך, כל מי שעבר בסביבה אמר לי שאין סיכוי שיפתחו לי את החניון ושעלי לשכוח מהאוטו עד מחר בבוקר.כל חשבון שעשיתי הביא אותי למסקנה פשוטה שיקח לי לפחות 4 שעות להגיע הביתה. לא היתה לי ברירה אלא ללכת על האסטרטגיה של המסכנות: בעזרת המאבטחת של בתי המשפט איתרתי את בעל החניון. דבר ראשון התנצלתי לפניו אלף פעמים. המשכתי להתחנף ולנגן על המצפון שלו ולהודות בכל הטעויות שעשיתי ולעשות את עצמי הכי אומללה שבעולם ושאין לי דרך להסתדר, באמת הייתי אומללה. לא ידעתי איך אני מגיעה וכל הזמן חשבתי מה יהיה עם ההופעה.

אחרי שהוא נזף ביאלף פעמים (ספרתי) ואמר לי שהוא אף פעם לא חוזר לפתוח למי ששכח, ואמר לי שאני לא בסדר ושאל למה לא קראתי את השלטים כי זה כתוב במפורש, ועל כל דבר כזה אמרתי לו שהוא צודק ושאני מצטערת... הוא הסכים לבוא לפתוח את החניון. כשהוא הרים את שבכת הברזל והלכתי לכיוון המכונית, הרגשתי כמו ילדה קטנה. מאושרת לרגע. מהר התנעתי ויצאתי מהחניון שלא יסגור בלי כוונה על שתינו. הספקתי רק להתקלח ולהתארגן ומיד לדרך.

ואיזו הופעה זו היתה. איזו הופעה...זה היה ערב מסוג אלה שאחר כך הולכים אתך ימים רבים... האמפיתיאטרון הזה, שנושק לשיפולי ההר בגלבוע, כבר מרחוק נראה כמו משהו מאד מיוחד. עם כל האורות שסידרו לו הוא נראה כמו איזו חללית שנחתה לה באמצע השדה. באיחור קל, האיש שעלה לבמה נראה כמו אחד שלא שייך למקום בכלל, כרסתן וקירח ומתנהל בכבדות. קצת מבוגר לגילו בשביל החוויה הזו... אבל רק עד הרגע שהוא פתח את פה. ברגע שהוא פתח את פה נשרו ממנו כל השנים והקילוגרמים והתחושה שהוא לא שייך לכאן. הוא היה שייך לפה ועוד איך. בשירים כמו "את כל כך יפה בשבילי", "שחררי את ליבי, unchain my heart ", ועם "מעט עזרה מידידי" והשיר הנפלא מהסרט קצין וג'נטלמן, הוא הדליק את הקהל עוד ועדו ועוד. והקהל הגדול שלדעתי מנה יותר משבעת אלפיים אנשים עמד על הרגליים, מחא כפיים בהתלהבות, רקד והצטמרר... וקוקר מקפץ על הבמה כמו איש צעיר ופתאום לא רואים את הכרס שלו והקול הצרוד שלו היה כל כך סקסי ועמוק, והוא מזיע ושר ומזיע ושר ואנחנו מזיעים ושרים וקופצים יחד איתו...

בדרך הביתה הספקנו לשמוע את השיר הזוכה בכוכב נולד. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו לא הבנתי מה הפך אותו לזוכה במקום הראשון. למרות שגיאוגרפית הכנרת והגלבוע קרובים, מוזיקלית המרחק היה של אלף שנות אור. הקריירה של קוקר היא בת עשרות שנים. מעניין איפה יהיה ישראל הזוכה של כוכב נולד בגיל של קוקר היום...

תודה לך מתוקה על המתנה המקסימה ועל החוויה המרגשת.