הגיוס שלו בחודש מרץ. זה ברור גם לו גם לנו שהוא צריך לעשות משהו עם עצמו בחודשים האלה. הוא מצא עבודה. עבודה זה אומר לעזוב את הבית ולעבור למרכז. לגור לבד. אולי לגור עם חבר אבל גם זה בשבילי לבד. לדאוג לעצמו, לכלכל את צעדיו, לקום בבוקר בזמן, לנסוע לעבודה ולחזור עייף בסוף היום, לערוך קניות, לבשל, לכבס, לשלם חשבונות.

מצד אחד אני אומרת שזה טוב בשבילו להתנסות בחיים האמיתיים, להיות עצמאי. זה יעזור לו להתבגר, להתחשל והוא ירוויח מזה, שזה יעשה לו טוב. הוא יודע להסתדר היטב, יש לו שיקול דעת, הוא מבין עניין. חלק מזה ראיתי בתקופת המלחמה כשהוא גר במרכז.

מצד שני, זה נראה לי מעבר קיצוני מדי. הוא בן 18 וקצת. רגשית הוא יותר צעיר. עוד מוקדם בשבילו לחיות חיים של אנשים בוגרים. לבוא הביתה אחרי העבודה מבלי שאיש דואג לך. בלי שיש בבית מישהו לדבר איתו, לספר לו, להתחלק איתו.

אני בקונפליקט. אני יודעת שזה טוב בשבילו לצאת לעולם הגדול. שהוא צריך לעשות את הצעד הזה. רציונאלית זה נכון. אבל זה קשה. קשה לי לחשוב עליו בסיטואציה ההיא. לבד. אני יודעת שבית זה רק מקום ותחושת בית זה משהו שאתה לוקח אתך לכל מקום שבו אתה נמצא. ובכל זאת זה קשה. אמנם מצאנו לו פתרון לא רע. קרוב למשפחה, למישהו שיציץ עליו כשצריך, שיתעניין בו, שידאג לו לארוחה חמה מעת לעת. לכביסה. ובכל זאת, כל מה שיש לי בראש זה רק תמונות של לבד ותחושה של ניכור. זה הסרט בראש שלי. אני צריכה להחליף את הסרט הזה במשהו אופטימי יותר. סרט של בנות...