"אנחנו מקימים קבוצה חדשה, מעניינת להצטרף?" ההצעה הזו שהגיעה לתיבת המייל שלי היתה מפתה. ולא שיש לי זמן פנוי אבל בשביל קבוצה טובה אני מוכנה לעשות זמן. וככה התגבשה לה קבוצה ולפני פחות משבוע נפגשנו ודברנו וחלמנו על איך אנחנו רוצים שיהיה. בזהירות.. הכל בזהירות, כמו בהתחלה של קבוצה. ולא שלא דברנו על הקשיים אבל המשותף נראה חזק יותר. בכל מקרה אמרנו שנתחיל ונראה לאן זה יתגלגל. קבענו שנתארח בכל פעם בבית אחר ושהמארח/ת יהיו אחראים גם על האירוח וגם על נושא הפגישה. פרסנו הרעיונות וכיוונים ונראה היה שכולם מרוצים.

וממש ממש לפני סיום מישהו אמר ש-5 זה קטן מדי ומעמיד את הקיום שלנו על בלימה והציע לשקול לצרף 2-3 אנשים נוספים, לא כולם התלהבו.

בקצת הימים שאחרי, היתה איזו התפעמות מטאפורית במיילים:

"אני מרגישה שאתמול יצרנו משהו חדש. מרתק. ואני כבר מתלהבת לראות לאן ואיך 'התינוק' הזה יתפתח".

"גם אני מרגיש שיש כאן משהו, ומצטרף לתחושת הפוטנציאל המבטיח שיש בקבוצה, וכל שנותר לנו הוא לממש את הפוטנציאל הזה ולהשפיע על התפתחותו של ה'תינוק', כך שיהיה משמעותי עבורנו."

"אני עדיין לא רואה ולא מרגישה את "התינוק", ובהמשך למטאפורה, אני חושבת שאנחנו עדיין בשלב הלידה."

"את התינוק מרגישים בחודשים יותר מתקדמים, נראה שאנחנו בחודש השני (בראשון בדרך כלל לא יודעים...)"

בצד העיסוק בתינוק המתפתח היה לנו עיסוק בשאלה אם להתרחב או להישאר בגודל הנוכחי. לא היה פה משהו נחרץ. 2 היו בעד. אחת היתה פתוחה לדעות ושתיים אמרו שכרגע נוח להם להישאר בגודל הזה.

נפתח דיון במייל. הנימוק המרכזי היה שברגע שהקבוצה תתחיל לעבוד ותיווצר אינטימיות יהיה מסובך להכניס אנשים מבחוץ למעגל הזה.

תוך 3 ימים נהייתה פה סופת הוריקן סוערת שכמו בסופה את אחריתה מי ידע..

למחרת אחת הודיעה שהיא פורשת, מבלי להסביר למה, אמרה שלום והלכה.

ושאלת הצירוף של חברים נוספים כבר הפכה להיות ממש שאלה קיומית. ומבלי שנרגיש, בשקט בשקט, התחיל דיון מחודש על המטרות.

זו שהסכימה לארח פתאום כבר אמרה שזה לא מתאים לה.

ואחר כך פרשה עוד אחת ואחרת העלתה את המחשבה שאולי לא בשלה העת להוליד את התינוק הקבוצתי הזה.

וככה פחות משבוע מאז שהחלטנו בהתרגשות רבה להקים את הקבוצה התינוק הזה שעוד לא נולד הוחזר לבטן.

וכל ההבטחות הגדולות שהבטחנו לנו לעצמנו כמו: שאם נחליט לסיים אז שנסיים את זה יפה. הכל נמוג.

אז אולי הברור חשף שאלות שהן יותר עמוקות, שבהן עדיין לא נגענו, ושיש בהן כנראה משהו מרתיע, או אפילו מפחיד. ואולי הסיפור הוא לא גודל הקבוצה (למשל) אלא מה הגודל מבטא עבור כל אחד מאתנו, מבחינת מקומו בקבוצה, מבחינת ציפיותיו, או מכל בחינה אחרת.

ואפילו שעדיין לא הפכנו קבוצה, ואף אחד לא חייב כלום לאחרים, ואפשר פשוט לפרוש וזהו, בכ"ז הייתי מצפה לניסיון לשתף את האחרים בסיבות לפרישה. ייתכן שניסיון כזה יוכל ללמד משהו על תהליכים דומים לתהליך הנוכחי אותם אחווה בעתיד. ייתכן שאפשר ללמוד מזה גם משהו חדש על עצמי, דברים שאני לא רואה ומישהו אחר כן. ואולי זה יעורר דברים אחרים.