האישיות שלנו היא כמו חלון ראווה. מה שאנחנו מראים בחוץ זה מה שאנחנו בוחרים להראות.

אנחנו מראים חלונות ראווה שונים לאנשים שונים. זה לא סתם חלון ראווה. מאחורי החלון הזה יש מחסן גדול ואנחנו מחליפים את התצוגה בחלון הראווה, לפי הצורך.

אם צריך מראה קליל, גזעי וקולי כזה אז שולפים מהמחסן מראה בהתאם: תלבושת גזעית, מחשופים, מכנסי שלושת רבעי, כפכפים. הכל בצבעים עליזים ושמחים.

ואם צריך מראה רשמי ומכובד, מיד יופיעו החולצות המעונבות והמכנסיים המחוייטות והז'קטים.

מה שמבדיל בין אנשים זו היכולת לשנות את התצוגה בחלון הראווה, להביא מהר דברים מהמחסן ולהחליף בהתאם לסיטואציה. מהירות התגובה והיכולת להתאים את החלון / האישיות לסיטואציה – זה מה שמבדיל אותנו האחד מהשני.

יש כאלה שכל הזמן משנים את הפרצוף / חלון הראווה שלהם כל הזמן. כל הזמן מחליפים תצוגה ואת מה שהם מציגים כלפי חוץ, ויש כאלה שנשארים כל הזמן אותו דבר, לא מחליפים תצוגה אף פעם או שהם עושים את זה לעיתים מאד רחוקות. אלה האנשים הצפויים שתמיד יודעים איך הם יגיבו לכל סיטואציה.

ולכאורה אנחנו בתחושה שאנחנו כל הזמן בשליטה. רוצים? משנים את חלון הראווה, מחליפים תצוגה, בגד אחר. צבעים אחרים. ואם לא מתאים אז חלון הראווה נשאר כמו שהיה מלתכחילה. עד ש.. עד שבא איזה טוויסט בלתי צפוי. תגובה למצב שלא התכוננו אליו, לחץ פתאומי, שינוי לא מתוכנן, מישהו בילגן לנו את הסדר, משהו שנעלם.. שמוציא החוצה איזה חלון ראווה מסוג אחר, איזו אישיות שבכלל לא חשבנו שהיא קיימת בבנאדם הזה. ואז כל חלון הראווה מתבלגן בשניה. וכל מה שעמלנו לסדר חודשים ושנים...

מחשבות שבאו אצלי בעקבות הפוסט "נסיעה אחת" וכמה 'שיחות' בתגובות לפוסט ההוא.