אמא היתה מזמינה דגים אצל מוכר הדגים לפחות שבועיים לפני החג. דגים עם הוראות: "750 עד 800 גרם ולא יותר". ברור שהיא לא הסתפקה בזה, שלושה ימים לפני החג בשעה מוקדמת של בוקר, היא היתה מתייצבת בחנות של מוכר הדגים ו'עוזרת' לו לבחור את הדגים. הוא היה מוציא את הדגים עם הרשת, מסתכל עליה לראות איזו תנועה היא עושה עם הראש. הדג הראשון נבחר מהר, שני האחרים לא כל כך, בסוף היו מתפשרים על "עד 850 גרם". הוא היה אורז אותם חיים בנייר עיתון לח ומכניס לסל הירוק והיא ממהרת הביתה על האופניים. קול המים הממלאים את האמבטיה, היה מעיר אות משנתי...

שלושה ימים הם שטו באמבטיה המשפחתית, זה אומר שאי אפשר להתקלח בבית "חכו למחר" אמרה אמא. בעשר וחצי בבוקר שלפני הח ג היה מגיע הרגע הבלתי נמנע. כמה מכות מהפטיש עץ של השניצלים וזהו. אפשר לחזור להתקלח באמבטיה. הדגים היו נחתכים ונפרשים לנתחים והופכים לתערובת אפרפרה יחד עם הבצל, הביצים, קמח מצה ותבלינים. הכל נטחן ביחד במטחנת בשר הידנית שאחר כך הפכה למטחנה חשמלית.

אמא היתה מרוקנת את בשר הדג ומשאירה את העור שלם. טוחנת את בשר הדג עם כל המרכיבים, ממלאת את העור הריק בתערובת הטחונה והמתובלת וכמו משחזרת את הדג, ורק אז היתה מבשלת. כך זכה הדג הממולא  בשמו 'גפילטע פיש'. שעות של התעסקות ושל בישול וכל הבית היה מתמלא בריח המתוק של הדגים. אחרי הבישול היא היתה מסדרת יפה את חתיכות הדג הפרוסות ומקררת במקרר. בערב, כשכולנו ישובים מסביב לשולחן בבגדים חגיגיים, הגפילטע פיש היה פותח את הארוחה, הוא היה מוגש לשולחן  כשכל פרוסה מוקפת ברצועות עור דג כהה, ולצידה שוכן לו הציר הרוטט, בצבע שקוף-עכור, יחד עם החזרת האדומה החריפה. כל מי שטעם מיהר לשבח "מממ.. כל כך טעים" "יצא לך נהדר" ואמא היתה מתמוגגת "אפשר  לקבל עוד חתיכה?" הבקשה הזו היתה גורמת לה להתרגשות מיוחדת ולהרגשה שהיה שווה..