הבוקר בדרך לעיתון עברתי דרך השיח של היסמין. היו עליו מעט פרחים. קטפתי אחד כמו שאת היית עושה והרחתי. הריח זה הזכיר לי אותך עומדת על השביל ומחכה לי שאגיע, שאגמור להחנות את המכונית ושאצא כבר שתוכלי לחבק אותי ולתת לי נשיקה. כמו תמיד. ואז תושיטי לי את צרור פרחי היסמין שהיה לך ביד שאריח.

מוזר איך בסוף הזכרון הוא אוסף של תמונות וחפצים ותנועות וריחות..

קודם חשבתי שאחרי שנתיים אדע כבר להשלים.

אז כן, אני יכולה לסכם ולומר יש סוג של השלמה. אני רואה דברים בצורה שונה.

אבל,

כאב הפרידה עדיין קיים והגעגוע נשאר כל הזמן

והזמן עשה את שלו אבל לא לגמרי. לא לגמרי.

החור נשאר.

אני רואה אותך בכל מיני מקומות ונזכרת בך בכל מיני פינות. "חבל שאת לא כאן כדי לראות את זה" מחשבה כזו מבליחה אצלי בראש מידי פעם. הייתי רוצה שתהיי פה במיוחד ברגעים המשמחים, שתהני עוד קצת. אחרי הכל החלק שלך במה שקורה הוא גדול.

ועוד קשה לי להגיד שאת איננה

וקשה לי לחשוב שאת כבר לא תחזרי יותר

אני לא רוצה שהגעגוע יפסק

אני לא רוצה להפסיק לזכור

אני רוצה לאהוב ולזכור אותך באותה עוצמה

ולחשוב שאת שותפה לכל מה שקורה לנו

שנתיים זה קצת ושנתיים זה גם הרבה.

אני מסתכלת אחורה לראות מה קרה לנו מאז. הזמן כאילו עצר מלכת אבל הוא לא.

המון קרה לנו מאז. המון דברים שהיו מאד משמחים אותך. המשפחה שלך גדלה. פעם היינו משפחה קטנה. אבא אמא ושתי ילדות. היום זה ממש עסק מצליח. עוד חתונה ועוד תינוק שנולד. מפעל החיים שלך מצליח.

בשבוע הזה התחושות כל כך מוחשיות. הזיכרונות של  ארוחת ראש השנה האחרונה שבה התכנסנו כולנו יחד כמו שתמיד אהבת. השנה השולחן כבר לא מספיק לכולנו וכל שנה צריך לחשוב על תוספת.
בשבוע הזה הטעמים והריחות שלך חוזרים אלינו עם מאכלי החג. עם האוכל הטעים ומורשת הגפילטע פיש, ועם הסיפורים המצחיקים שאנחנו מספרים עליך.

בשבוע הזה התמונות כל כך מוחשיות. הפרידה אחרי סעודת החג מכל הנכדים שנסעו לטייל בעולם.
ותכף אחרי זה האשפוז, ימי בית החולים הספורים ואיתם הידיעה שאת נפרדת מאיתנו. שהפעם לא נחזור הביתה ביחד.

בשנה שעברה היתה לי תחושה של התרופפות.

כשהלכת, הרגשתי שהחוט המחבר אבד לנו..

אבל הוא לא אבד.

קשרנו אותו מחדש ואנחנו כאן כדי להגיד לך שלמרות שאת לא פה, את נותרת החוט המחבר שלנו .