בתוך כל ענייני התחזוקה השוטפת, צביעת השיער זה סוג של עז מהסיפור הידוע על "הרבי והעז", שלפי עצת הרב יום אחד פשוט מכניסים אותה הביתה רק שפה הסוף שונה - היא כבר לעולם לא תצא. מהיום שהיא נכנסת אליך הביתה היא תגור אתך מעתה ועד עולם. יהיה צפוף, יהיה לא נעים, יהיה לפעמים גם מסריח אבל אף אחד לא אפילו לחשוב על להוציא אותה...

מהרגע שמתחילים עם זה, אי שם בשנות העשרים – אף פעם לא נוכל לחזור למה שהיה פעם. אם בשנות העשרים והשלושים עשינו את זה בשביל הגיוון, בשביל הפאן, בשביל ההרפתקאה, החידוש, השינוי.. אחר כך אנחנו עושות את זה בשביל להסתיר. להסתיר את מה שאנחנו כל כך מתבאסות ממנו – את השיער הלבן.

תסתכלו פעם מסביבכם. תסתכלו טוב. שמתם לב שאין כמעט נשים עם שיער לבן? פתאום כל העולם נהיה צעיר... אין נשים מבוגרות. יש סיסמאות כמו "שישים זה ארבעים החדש". מי שלא צובעת את שיערה נראית יוצאת דופן. אמיצה משהו... אם אין נשים מבוגרות אז זה גם משפיע על הלבוש, אבל על זה בפעם אחרת.

אצל הגברים המצב קצת שונה. שיער לבן נחשב למשהו שיש בו סקס אפיל. אבל בכל זאת יש כאלה שהסקס אפיל הזה לא מושך אותם והם צובעים שיער. ויש גם תופעת המפרצים. גם אם השיער שלך עוד לא הלבין, המפרצים האלה מגלים את מה שאתה רוצה כל כך להסתיר. הפתרון למצב הזה הוא פתרון דרסטי. גאלח קוראים לזה. מגלחים את כל הראש וחושפים קרקפת מבהיקה. 10 דקות במקלחת אחת לכמה ימים וכל הבעיות נפתרות.

אבל בואו נחזור לצביעת השיער. מדובר במשהו שמצריך פינוי זמן, התארגנות. תכנון. את לא יכולה לבוא למספרה ככה סתם ולהגיד לספר "היום אני רוצה לצבוע את השיער". צריך להזמין תור כמה ימים מראש. כשגרתי בחו"ל, עניין התור היה סיפור. אי אפשר להזמין תור לעוד יומיים שלושה. כשאת יוצאת מהמספרה אחרי טחנת שם 3-4 שעות, את יוצאת עם תור לפעם הבאה, כמו ביקור אצל הרופא, הכל מסודר. אין דבר כזה 'דחוף'. בארץ זה שונה ובכל זאת לצבע אי אפשר לבוא מעכשיו לעכשיו. את מזמינה תור. את יודעת שתלכי עכשיו לשרוף במספרה כמה שעות טובות. כדאי לך לבוא במצב רוח טוב ועם הרבה סבלנות ועם ספר (שבטוח לא תקראי). יש כל מיני 'צבע'. יש הפשוט הזה שלוקח שעתיים אבל אם באמצע החיים בא לך להיהפך פתאום לבלונדינית – זה כבר סיפור... הראש שלך מתמלא בעטיפות אלומיניום קטנות ששעות לוקח לשים אותם באיזה סדר לא מובן. ואחר כך צריך לשבת שעות מתחת למייבש שיער וגם בלעדיו. בסוף יוצאים עם שיער בלונדיני מקסים ויבש כל כך שמצריך התמכרות לקרמים ולמסיכות של לפני ואחרי..

אבל אין מה להגיד. זה יפה. זה שווה את ההשקעה. כמה פסים בלונדינים פה ושם, גוונים בשלל צבעים – פותחים בפנים עולם חדש.. עולם שאחריו לעולם לא תחזרי לצבעים המשמימים של 'הצבע המקורי שלך' שחור או חום או להיות ברונטית (מה זה בכלל?) וכל היפה הזה מצריך השקעה. זמן המספרה עלה משעתיים לשלוש שעות מינימום וגם הכסף.. גם הכסף.. בחשבון פשוט מדובר על משהו קבוע אחת לששה שבועות, בחישוב שנתי זה יוצא לא מעט זמן והרבה מאד כסף...

לחשוב על לחזור לצבע המקורי שלי? לטבעי, לפשטות, למה שהיה פעם..., השתגעתם? מי זוכר איך הייתי פעם. הגוון הג'ינג'י' הזה, הפסים הבלונדינים האלה – זה אני. אין משהו אחר. הצבע השתלט על הכל. אני מסתובבת עם תחושה שהכל אפשרי ושאם ארצה, פעם בשישה שבועות אני יכולה לבחור לי צבע חדש ואולי גם תדמית חדשה ...

כבר מזמן אני רוצה לכתוב על ענייני תחזוקה שוטפת. לא. לא של מכוניות. שלנו. של הנשים. שלי כאישה. אבל מרוב שאני עסוקה בזה אני לא מוצאת זמן לכתוב על זה.

תחזוקה זה אומר כל מה שאנחנו דוחסות לסדר היום שלנו אחרי העבודה, הבית, הקניות, הילדים וכו' וזה מה שיביא אותנו לצאת החוצה במצב סביר, גם אם זה רק לקניות או להחזיר את הילד מהחוג..., כך שאם יפגוש אותנו מישהו מוכר אז לא נסמיק מרוב מבוכה ..

תחזוקה שוטפת זה כל הדברים שצריך לעשות מדי יום או מדי שבוע או מדי חודש, כדי לשמור פחות או יותר על המצב הקיים. כמו השיער, הרגליים, הצפורניים, המשקל, המכון כושר ושאר ירקות

אז קודם כל השיער. שיער זו בעיה רצינית. צריך להשקיע הרבה זמן כדי שהוא יראה טוב. הרבה זמן זה אומר לחפוף (כל יום? כל שבוע?) לעשות פן, בבית או ללכת למספרה. אני הולכת למכון כושר על בסיס קבוע וגם לבריכה מעת לעת – ואז אני צריכה לעשות התאמה בין הפן לבין זמני הבריכה וזמני מכון הכושר. כי אחרי פן אין מכון כושר.. בקיצור, לוגיסטיקה ממש מורכבת במיוחד אם נוסיף אותה לשאר המטלות והעיסוקים שלי.

אני יודעת שהפתרון הוא ללמוד לעשות פן בבית לבד. את זה לא הצלחתי ללמוד אף פעם. כל פעם יש לי כוונות, אני מצטיידת במכשירים המתאימים, מוצאת פינה בבית שאוכל להשתלט עליה לכמה שעות, אבל אחרי הניסיון הראשון אני מבינה שלא לזה נועדתי... בשביל זה יש מספרות. פתרון אחר הוא שיער קצר אבל מה לעשות שאני אוהבת שיער ארוך?

והשמפו.. ניסיתם לאחרונה לקנות שמפו? כל אחד זו נוסחת קסם. אני עומדת שעה ליד המדף במטרה למצוא מה הכי מתאים לי. ובאמת, מה מתאים לי? האם מתאים לי שמפו לשיער יבש עם קצוות מפוצלים או  זה לשיער שמן עדין או לשיער צבוע. לא ידעתי שיש שמפו לשיער בלונדיני. למה לבלונדיניות מגיע שמפו מיוחד? ויש את הקרמים לשיער. יש את אלה ששמים בזמן המקלחת וצריך לחכות כמה דקות. כמה דקות? מה קורה אם לא מחכים...?ויש קרם לשיער אחרי המקלחת. ויש מסיכה לשיער. מה זה כל הטכנולוגיה המתקדמת הזו? למה אי אפשר פשוט לכתוב שמפו וזהו?

לפעמים אין ברירה וצריך ללכת למספרה. מספרה זה תמיד זמן. הרבה זמן. כמעט אף פעם את לא מתיישבת על הכסא של הספר שעה שהוא הבטיח לך. זה תמיד 10 – 15 דקות אחרי.. לא רציני. כל הדחיות הקטנות האלה גורמות לך שילך לך כל האחר צהרים הפנוי היחידי שיש לך השבוע.. כמה תכניות היו לך על הזמן הזה..הכל מתבטל. מזל שזה לא כל שבוע.

אני תמיד לוקחת איתי ספר למספרה. אבל במקום לקרוא אותו אני מתנפלת בשקיקה על שבועוני ה"לאשה" שמפוזרים שם בכל מקום. אני תמיד מחפשת את הגיליון האחרון, כאילו שזה בכלל משנה באיזה תאריך הוא הודפס, המאמרים שבו הם על-זמניים. אני קוראת מאמרים על זוגיות ועל סקס ועל יחסים ומתעדכנת בכל מיני רכילויות וחידושים שאחר כך עולים לי עוד כסף ועוד זמן...

המשך יבוא...

היה לנו שקט וישנו שנת ישרים
ועוד סרט ועוד סיפור ילדים
הלך השקט הלכה השינה הלכו החלומות הנעימים
ארכדי דוכין

התפכחות היא עצירה.

אני לא יודעת מתי היא תדפוק על דלת ביתי. נימוסים זה לא הצד החזק שלה. היא מגיעה בהפתעה. נכנסת בסערה לתוך הבית, נעמדת באמצע החיים - 'אני פה' היא מודיעה בביטחון. 

היא  מופיעה בחיים שלי בכל מיני צורות. ילדים. חברות. אחים. זוגיות. העוצמה שלה חזקה וזה תמיד דומה. היא מצמידה אותי לקיר, אין לי שום יד ורגל בדבר.

במידה וארצה או לא היא מגיעה. לפעמים פניה לטוב ולפעמים לרע. ההתפכחות היא מתנה ללא פתק החלפה. ללא ספר הדרכה. היא תובנה שמשתלטת עלי והופכת לי את החיים. היא כופה עצמה עלי ומצריכה אותי להתארגן מחדש.

היא חזקה ותובעת התייחסות. היא יוצרת בלבול, היא הופכת את האופטימיות על פיה, היא מסתערת ותכף  החיים משתנים. כשהיא באה תכף יודעים שזאת היא. היא עוצרת אותי ומסתכלת לי בעיניים. היא משסעת את הנפש. היא פורמת את כל החוטים שהיו שזורים בסיפור שבניתי, גונבת לי את החיוך, היא חזקה ממני, סלע מתגלגל במורד הר, רעידת נפש, רצון לעזוב הכל, לא לשוב, לא להביט, לברוח, לישון ולהתעורר אחרי הכל,

לפעמים היא יכולה להיות כואבת, היא כל כך ברורה כמו אגרוף בבטן, משאירה אותי ריקה מבפנים. היא כבר לא מאבק בין כן ולא, היא כבר לא מאבק בין רגש להגיון, היא ברורה וחדה וככה גם הסיום שמלווה אותה.

מה היא באה לספר לי ולמה דווקא עכשיו? איפה היא תופסת אותי בחיים? האם אני מספיק חזקה כדי להסתכל לה בעיניים? מספיק ישרה עם עצמי להוקיר לה תודה על שככה התפרצה לתוך חיי?

יום שישי. חזרתי לא מכבר מחדר הכושר, רסיסי מים אחרונים מהמקלחת נקווים עדיין על גופי מהניגוב מרושל. קרם פנים. קרם גוף. מכנסיים קצרים וגופיה. את הקניות לשבת כבר עשיתי. רגע של בטלה עם קפה של בוקר על המרפסת. אני משקיפה על הרחוב. לפני שבת מלאה באורחים והרבה מחויבויות ומעש. השכן מהרחוב מלמטה מצפצף בעצבנות ונוסע לדרכו. הכלבה שוכבת לצדי. תנועת הרחוב לא מעסיקה אותה. היא ישנה.

ברחוב ללא מוצא הזה יש תנועת מכוניות ערה בשעת בוקר זו. אחרוני הדיירים הולכים ומתכנסים לתוך הבתים. השכן ממול חוזר. שוב הצפצוף העצבני. הוא מוציא שקיות מהאוטו ומניח אותן על המדרכה. המון שקיות. מעניין מה יש לו בשקיות. מפעם לפעם הוא חוזר למכונית וצופר בעצבנות. בשקיות השקופות אפשר לראות את העגבניות, והגזר ובצל סגול והפטרוזיליה שמסרבת להכנס לתוך השקית. יש שם גם משהו צהוב. אולי זה פלפל וגם מלפפונים ותפוחי אדמה. שום דבר מעניין. הוא טיפוס השכן הזה, כזה שלא ישקיע במשהו יקר.

הוא מצפצף שוב. השכן מהבית שליד יוצא ומחליף איתו דברים. בבית ליד יש 2 תינוקות. בטח הצפצוף מפריע. הם מחליפים 2 משפטים. יותר אין צפצופים.

יש שם גם שקית לבנה אטומה עם הפרסומת של הסופר. אלה מצרכים לסוף השבוע. מה כבר יכול לאכול איש עם מזג כזה עצבני? בטח אלה מצרכים מהירי הכנה. ספגטי או פסטה ורוטב בולונז. וגבינה צהובה 16% שומן וסלאמי דל קלוריות וטחינה ובאגט נתון בתוך שקית נייר וקרטון חלב 3% ובקבוק ספרייט דיאט ושני בקבוקי בירה. הוא נעלם בכניסה לבית ושב ומופיע רגע אחר כך בדירה שהמטבח והסלון שלה פעורים לכל מבט חטטני. מרחוק אני רואה אותו  פורק את מה שקנה, פותח את המקרר, סוגר את המקרר. פותח את המקרר. סוגר את המקרר. מותיר כמה שקיות סתם כך על השולחן. הוא נעלם לחדר אחר וחוזר אחרי כמה דקות לבוש בחולצה אחרת. נראה שהיה במקלחת. הוא מדבר בטלפון בקול לפי תנועות הידיים שלו הוא מתרגז.

אני אוספת את מה שנותר מהקפה ואת הכלבה. אנחנו נכנסות הביתה. השכן מלמטה שוב צופר. השד יודע מה הוא מתכוון להגיד בצפירות האלה. אני מקווה שעד שעת השלאףשטונדה הוא ירגע.