בבוקר מהרתי לצלם מספיק עותקים מהספור שכתבתי אתמול עד השעה אחד וחצי בלילה. אני אף פעם לא זוכרת כמה אנחנו בדיוק, אולי שש עשרה ואולי יותר או פחות. בשעורים שבהם אני קוראת אני במתח. כל הגוף שלי ער אפילו שכמעט לא ישנתי. בזמן הצילום חשבתי על זה שבתחילת השנה הספורים שלי השתרעו על דף אחד ועכשיו זה שני עמודים. זה אומר שלמדתי 'להחזיק' ספורים ארוכים יותר. הייתי מרוצה מזה.

בתחילת השעור נראה שהמנחה במצב רוח טוב במיוחד. לפי ההקדמה לא נראה לי שבא לה להתעסק בהקראת סיפורים ובביקורת עליהם. מצד שני, מה יהיה עם אלה שהתחייבו להביא? במקרים כאלה יש לי נטייה לוותר. אל תוותרי אומר לי קול מבפנים. "מה דעתכם, חשבתי שנקדיש את השעור הזה לדיון במקום להקריא סיפורים" היא אמרה-שאלה. כולם שתקו. "לא נראה לי שהכנו נושא לדיון" אמר אסף הדוקטור, "אל תנהל לי את שעור" היא אמרה בקול קצת מתעצבן. "גם אם יש לי רעיון לא הייתי אומרת אותו מראש. אני שונאת שכל הדברים ידועים מראש, בגלל זה התגרשתי פעם שניה, בשביל לא לדעת הכל מראש" היא חייכה. היא גם לא אוהבת שיוצאים נגד הרעיונות שלה. ההמשך כבר ידוע מראש. היא שואלת אותנו מה דעתנו אבל היא כבר החליטה וזה מה שיהיה. בסוף היא הציעה שנתחיל בדיון ולקראת הסוף נקריא את הספורים באוטוסטרדה בלי לעשות עליהם דיון.

התחלנו בדיון. דיון זה שהיא מדברת מונולוג ומתישהו אחרי חצי שעה בערך שואלת אותנו מה דעתנו. גם הפעם זה היה ככה. היא חלקה אתנו את חוויותיה כמנחה בסדנא, ועברה להרהורים בקול רם על מה זה כשרון ומה דוחף אדם לכתוב ומה עושה לו הכתיבה וגם על העצירה בכתיבה. על החשיבות שלה. אחרי זה היא שתקה לרגע ושאלה אותנו אם נרצה להגיד משהו. זמן השעור כבר התקצר מאד. נורית פתחה ואמרה מה הסדנא הזו נתנה לה. אסף דבר על השינוי שעבר בנושאי הכתיבה שלו. "פעם כתבתי על כל מיני דברים ובכלל לא על עצמי, פה למדתי שהעולם שלי זה הכי מעניין וכשאני כותב על עצמי יוצאים לי הדברים הכי טובים" רוני אמר שהוא חי כחריג בעולם הזה ושבסדנא הוא למד להרגיש איך זה להיות כמו כולם. אני שתקתי. הייתי עסוקה בשאלה אם אקרא היום או לא. השעון כבר התקדם נורא והיתה לי הרגשה שבסוף לא ישאר זמן לקרוא.

ואז, עשרים דקות לפני סוף השעור, נורית שגם היא הביאה ספור להקראה שאלה בשקט "ומה עם התכנית האמנותית?" היא התכוונה להקראות. "נכון, נכון" אמרה המנחה בחוסר רצון. "בואו נעבור להקראות, אחת אחרי השניה, ובלי יותר מדי הערות, טוב?"

גלית היתה הראשונה. את הספור שקראה כבר שמעתי בסדנא אחרת. הדבר הכי מעניין בספור שלה היה השפה שבה השתמשה. נורית הביאה ספור מעניין ממש שלא הספקנו להגיד עליו כלום. אני הייתי השלישית והאחרונה לקרוא.

בין הספור השני לשלישי באמצע ההקראה של נורית נכנסה זו מאגודת הסטודנטים לעשות משוב על ההוראה. חשבתי שבגלל זה נוותר על ההקראה שלי. לרגע שוב חשבתי שאולי אוותר. כבר היה ממש סוף השעור, בחוץ כבר נשמעה המוזיקה של ארועי אגודת הסטודנטים, גם הנושא של הספור לא כל כך התאים לאווירה החגיגית שהיתה בשעור, אבל בזמן שהיא חלקה את דפי הסקר נורית הציעה לי לחלק את דפי הספור שלי. הסקר קצת התעכב וכבר היה ממש סוף, המנחה נכנסה חזרה לכיתה, היא תמיד ממהרת וחשבתי שגם הפעם תגיד שזהו, השעור נגמר, במקום זה היא התיישבה בחזרה ואמרה לי לקרוא.

ואני קראתי. לא סיפור קל. זה ספור על שכול ועל ההתמודדות איתו. כשסיימתי השתרר שקט. התחלתי לשמוע הערות כמו: זה טוב, זה מצויין, וגם מבטים ותנועות ידיים שסימנו שזה טוב.

המנחה שתקה ארוכות, היא שאלה אם יש למישהו מה להגיב. כמה אמרו שאהבו, אחד אמר הערה שלא כל כך הסכמתי לה היא לא אמרה כלום רק הביטה לעברי במבט מצועף כזה. המוזיקה של האירועים בחוץ הלכה והתגברה, "California dreaming" נכנסה לתוך החדר ואז היא התחילה. היתה לה הצעה קטנה לשיפור. לא משהו עקרוני. חוץ מזה היא אמרה שזה היה הדבר הכי טוב והכי שלם שהבאתי השנה, ושפכה עליו מילים כאילו שאין לחץ לסיים את השעור. לא הייתי מוכנה לזה. את השיר הבא שנגנו בחוץ כבר לא הצלחתי לזהות מרוב התרגשות.

המפגש האחרון של קבוצת הכתיבה הוקדש לכתיבה אירוטית. בטח תגידו מה הבעיה, לכולנו יש נסיון מעשי כזה או אחר בצד המעשי של האירוטיקה, כולנו חווינו כל מיני סיטואציות אירוטיות, פגשנו את זה בספרים, ראינו בסרטים, דמיינו אותן.. ולמה שזה יהיה שונה מכל תרגיל כתיבה אחר שבו אנחנו מתנסים? אז אם בהתחלה זה נשמע בסדר ו'לא בעיה בכלל' בהמשך התברר שזה ממש לא ככה, שזה ממש לא, ושכתיבה אירוטית היא כתיבה ממש לא פשוטה... כדי שהנכתב ישמע משכנע, זה תובע מידה רבה של פתיחות בכתיבה, לדמיין את הסיטואציה שעליה רוצים לכתוב לפרטי פרטים בראש, מה היה שם, איך זה התרחש, ולהעביר את כל זה במילים. יש בזה הרבה חשיפה.

כתיבה אירוטית היא כתיבה מגוייסת. היא לא פורנוגרפיה. היא עיסוק בפנטסיות מילוליות. הסיטואציות המיניות הנמצאות בתוכה יכולות להיות מוצנעות או מרומזות באותה מידה שהן יכולות להיות מפורשות ובוטות. כך או כך היא מפעילה אצל מי שקורא את הדמיון.

כל עוד זה נכתב ונשמר בינינו לבין עצמנו זה יכול להיות בסדר. זה כמו כתיבה למגירה משהו שאני מניחה שחלק מאתנו חוטאים בזה. אבל בגלל שזו קבוצת כתיבה הרי שברור שכל מה שכותבים – מקריאים בקול רם. הרי בשביל זה אנחנו שם... ולקרוא קטע כזה מול כולם זה מעמד לא פשוט בכלל... או במילים אחרות זו די פאדיחה.. נכון שאין חובת הקראה ומי שלא רוצה לא חייב ולא מפעילים לחצים אבל זה כאילו מתבקש. וכמובן שברגע שהידיעה הזו מונחת לפנינו היא משפיעה על בחירת הנושא ועל דרך הכתיבה..

לפני שקבלנו את משימת הכתיבה ובשביל לחמם קצת את האווירה קראנו כמה קטעים של כתיבה אירוטית שלוקטו מכל מיני ספרים ושוחחנו קצת על המרכיבים של כתיבה כזו. אבל בדקה שמשימה הונחה לפנינו התחילו ההתפתלויות. שולי קמה לחפש לה פינה מוצנעת מהעין, דינה התחברה אל הנוטבוק שלה בפינת החדר, אורי נעלם וככה כל השאר.. אחרי 20 דקות נפגשנו שוב. הרבה מבוכה באוויר. מי יקרא ראשון? מי יעז להחשף..

בפעם האחרונה כתבת לי שאתה סקרן לדעת איך אני נראית ושאתה מקווה שאני נראית כמו שאני נשמעת לך בקריאה.
שאלתי אותך איך אני נשמעת בקריאה וענית לי שאני נשמעת לך חושנית וסקסית בטרוף ומלאת חיים.
בקשת שאשלח תמונה. הסכמתי לשלוח תמונה אבל ברגע האחרון החלטתי לשלוח לך תמונה מסוג אחר. תמונה במילים.
אני רוצה שתקרא את זה כאילו שיש בחדר מצלמה ואתה יושב מהצד השני שלה ורואה ותי דרך עדשת המצלמה.
אני יושבת על כסא ומביטה עדשת המצלמה. רגל אחת שלי חשופה והשניה מכוסה. השיער הארוך שלי נופל על כתפי ומסתיר טפח של כתף אחת חשופה.
אני לבושה בשמלה לבנה שקופה שיותר משהיא מסתירה היא מגלה. השמלה מוטלת ברישול על גופי מכסה את קימורי ואת הרגליים הארוכות שלי.
בזמן הצילום, היד שלי מטיילת על גופי.. מלטפת את השיער.. עוברת אל הצוואר, מתעכבת על שיפולי שדי, מחליקה בתנועה רכה אל הבטן ומשם אל הרגל החשופה עד לקפל שבין הברך לרגל.
העיניים הירוקות שלי מביטות ישר אל עדשת המצלמה שמולי. אם תסתכל עליהן מקרוב תוכל לראות שהן לא מצליחות להסתיר את הסערה שמתחוללת כעת בליבי.
הייתי רוצה להעביר לך בצילום גם את ריח הבושם שפיזרתי הבוקר מאחורי תנוכי אוזני על צווארי.
שאמשיך?

בסוף נפרדנו. אולי נפגש אחרי החגים, ואולי לא. בהרכב הזה או בהרכב אחר. מה שבטוח הוא שעד אז המבוכה תעבור..

פלאי פלאים

איזה פלא. וזה קורה המון. הפלא הזה של לפגוש מישהו אחר. ולמרות שזה קורה הרבה עד שלא שמים לב בכלל, זהו פלא. בדרך כלל לא מבחינים כי, כידוע, זה קורה המון. זה מה שקורה עם האנשים: הם נפגשים. הרבה סוגי פגישות. קצרות, ארוכות, אילמות ומילוליות. פגישות של מבט ופגישות של גוף בגוף, פגישות של קולות בלבד ושל ריחות. יש פגישות שזוכרים ויש ששוכחים, יש קצרות, ישנן ארוכות ויש שמתמשכות עדיין בעת כתיבת שורות אלה. והפלא מתגלה ללבך כשאתה מביט נניח, לצורך הדוגמה, באשה שהיא אהובתך כשהיא עומדת יחפה במטבח וקוצצת גזר ובטטה לתבשיל קינואה ובחוץ יורד הגשם. ובלבך אתה יודע שבקרוב תחבק ותחובק.

את הפלא המקסים הזה מצאתי במוסף הספרות של עיתון הארץ.

העמוד הראשון מלא סיפורונים קצרים שכתב איש בשם אברי הרלינג.

וכמו שכותב בני ציפר העורך:

לעתים רחוקות מגיע אל שולחן המערכת טקסט מושלם המזעזע את הנפש כמו זה ששלח אלינו אברי הרלינג, כותב בן 47, העובד כטבח במסעדה בשכונת פלורנטין, שלא פירסם כמעט דבר - לבד מספר בישול לילדים וכמה "סיפורי ילדים פה ושם" כדבריו. נדמה לעתים, שרק למען טקסטים חד פעמיים כאלה המגיחים ממעבה האלמוניות העירונית, היה כדאי שיהיה מוסף לספרות.