כאילו ב-180 התהפך לנו העולם כשהגענו לסיאם ריפ תחנתנו האחרונה בטיול/מסע הזה. את הפוסט הזה אני כבר כותבת מהארץ כשכל החוויות של מה שעבר עלי ב-15 הימים האחרונים מתחילות לשקוע בי לאט לאט. הסיום בסיאם ריפ היה  כמו איזה גרנד פינאלה לכל התקופה המדהימה שעברה עלי.

סיאם ריפ היא עיירה קטנה שנמצאת בצפון קמבודיה קרוב לגבול עם תאילנד. מזלה של עיירה זו שפר עליה יותר בהשוואה לערים אחרות בקמבודיה. אמנם גם פה מצאנו עוני משווע ודלות רבה אבל בצד אלה נמצא מתחם מופלא של מקדשים שנקרא 'אגנקור ואט' שהוא לדעתי הפלא השמיני של העולם. הגילוי הזה סיפק לעיר את זריקת הממון הנדרשת להפיכתה ליעד תיירות, ובכך הצעיד קדימה את רמת ואיכות חיי התושבים ושיפר אותם פלאים. העיר היא לא רק מקום יציאה לאטרקציות בסביבה, יש בה שוק נהדר, בית ספר לאמנות מקומית ובערב יש ממש חיי לילה, הופעות, פאבים, מסאז'ים. האנשים מעט דביקים וחמדנים "יו וונט טוק טוק?", אבל לא צריך להלחץ מזה.

גולת הכותרת של הביקור בעיר הזו הוא הביקור בעיר הנעלמה אנגקור שהיתה עיר הבירה של קמבודיה בין המאות 9 - 15, והיתה גדולה יותר מכל ערי אירופה של ימי הביניים. העיר משתרעת על שטח של 400 קמ"ר, ובה מקדשים וארמונות מפוארים. העיר מעולם לא הוחרבה. באמצע המאה ה-15 היא ננטשה, ובמשך 400 שנה נעלמה מידיעת העולם ונבלעה לה בתוך ג'ונגל עבות כשהיא נכנעת לשחיקת הזמן ולצמחיית היער. בסוף המאה ה-19 בדרך מקרה, החל תהליך של חשיפתה מחדש של העיר ואז נתגלה הפלא הזה לעיני כל.

כשרואים את ארמונות ומקדשי אנגקור אי אפשר שלא להתפעם מהגודל והאצילות, להשתהות מהיופי והעוצמה, ולתהות איך נבנו מבני הענק האלו, איך נחצבו האבנים ומאין הובאו, איך הונפו למקומם ואיך סותתו, מי היו האנשים מאחורי מבצעי הענק האלו, ומה עלה בגורלם כשנטשו את העיר ללא מאבק או קרב, ואיך נראתה עיר בשטח של לוס אנג'לס, על מאות ארמונותיה ומקדשיה בזמן פריחתה, בתקופה בה באירופה של ימי הצלבנים היו רק מספר ערי מבצר קטנות. ולבסוף, איך היא נתגלתה למבקרים הבודדים שנכנסו לג'ונגל וגילו אותה.

מדהים ביופיו הקשר שנוצר בין המבנים ליער. מספר מבנים נשארו לבליית העצים, כשהם אוחזים בחומת האבן, ולא נותנים לה להתפרק. המאבק בין העץ החי לאבן הדוממת הוכרע. כניסה לאזור העיר היא חוויה מדהימה ביופיה. המעבר מטבע ירוק-עד וממאבק מתמיד של הישרדות, לאזור שכמו קפסולת זמן, נפתח - מגלה למבקרים מעט מתפארת העבר.

זה היה סיום ראוי לטיול מופלא. אחריו הפרידו בינינו לבין הבית בארץ 25 שעות של נסיעות והמתנות ונמלי תעופה וכירטוסים וטיסות וארוחות תוך כדי שינה ובהיה בסרטים עם תרגום לאוזבקית ורכבת אחרונה הביתה עד שנחתנו סופית.

ועוד יש לי הרבה מה לספר שלא ספרתי. אבל על זה בפעם הבאה . עכשיו אני עסוקה באיך לסדר את השעון הפנימי שלי. בכל לילה אני מתעוררת בשעה 3.

יש כל מיני דרכים להגיע לקמבודיה. אנחנו בחרנו בשיט על המקונג. לתומי חשבתי שבבוקר תבוא לפה איזו פינה ותאסוף את האורחים מהמלונות לאורך ציר הנסיעה, יחד עם המזוודות כמובן. דמיינתי את הספינה הזו.. בבוקר גיליתי שהעובדות קצת אחרות. לא ספינה אלא סירת מרוץ. המזוודות נדחסו למפלס התחתון ואנחנו התפזרנו, חלקנו על הסיפון הפתוח וחלקנו בתא הנוסעים. היה קצת צפוף אבל בטח כולם יגידו שזו היתה חוויה...יצאנו לדרך לכיוון מעבר הגבול. השיט ארך 6 שעות, מתוכן בילינו יותר משעה במעבר הגבול, 40 דקות כדי לצאת מוייטנאם וכל השאר כדי להיכנס לקמבודיה. אחרי כל הביורוקרטיה חזרנו לסירתנו כדי שתביא אותנו אחרי עוד כמה שעות לחוף מבטחים בעיר הבירה פנום-פן.

פנום פן הבירה נראית כמו... כמו.... אולי כמו עזה. המראות קשים מאד. העוני ברחובות בולט מאד. הרבה מאד אנשים קטועי גפים ופצועים מאלפי המוקשים שהוטמנו בשדות ע"י פול פוט ואנשיו שביצעו טיהור אתני (תורת הגזע?) במהלכו נרצחו יותר מ-2 מיליון אנשים. וכל זה קרה ממש לפני כמה שנים.

ההשוואה לויטנאם היא בלתי נמנעת. מלוכלך, השירותים פה זה עולם אחר. על נייר טואלט אפשר רק לחלום.. הטוסטוסים בכמויות קטנות בהרבה והם בדרך כלל ישנים. הרבה יותר רוכבי אופניים. תופעה חדשה היא תופעת מקבצי הנדבות. ילדים קטנים, אמהות עם תינוק על הידיים, נכים קטועי גפים שלחלק מהם סדרו פרוטזות אבל לא היה מזיק אם היו מסדרים להם גם מקומות עבודה, אנשים שנשרפו מכל מיני חומרים והפצצות. ממש נורא. מזכיר מאד את הודו. ומצד שני, המון רכבים מפוארים. יש פה יותר מכוניות בהשוואה למה שראינו בערי ויטנאם. ומהסוגים היקרים ביותר. למשל 4X4 לקסוס או לנדקרוזר ודומים להם. זה נורא בולט על רקע העוני.

המדריך מקומי הוא איש עם ארשת עצובה. במקצועו הוא מורה לאנגלית בחטיבת הביניים. הוא מרוויח משכורת של 65 דולר בחודש שמספיקה לקיום לחצי חודש. יש לו 3 ילדים ואשה שאיננה עובדת. לפרנסתו הוא עובד בעבודות נוספות כדי לכלכל את משפחתו. בגיל 4 התייתם מאביו והיה רק בן 7 כשהחמר רוז' החלו לפעול נגד האוכלוסייה המקומית. בתי ספר נסגרו והחלו לרדוף את המשכילים. בגלל שהיה גבוה ונראה גדול לגילו, הוא צוות לקבוצת עבודה שעבדה בעבודות פיזיות קשות במשך תקופה ארוכה. מי שלא עמד במכסה – נורה. האוכל שקבלו היו המים שבהם השקיעו את האורז. הרעב היה גדול. יום אחד הוא מצא שיח של פלפלים אדומים חריפים ואכל את כולם. זה גרם לו לכאב בטן חזק בבוקר כשלא יצא לעבודה בבוקר כבלו אותו באזיקים והובילו אותו למפקד במקום, המפקד לא אמר מילה והכה אותו בשוט על עורפו, והוא נזרק לתא כשגורלו ברור מראש. למזלו עבר שם איש שהכיר את משפחתו. הוא דבר עם המפקד והילד שוחרר חזרה לקבוצת העבודה. אחרי יומיים נורה האיש שהציל אותו.  

הוא מסתובב אתנו ברחבי פנום-פן. מראה לנו עיר בירה עם שדרות רחבות ופסלים מפוארים וארמון מלוכה ומקדשים מרשימים. ומצד שני זו עיר שבה בתי ספר הפכו למתקני כליאה ועינויים מהם הובלו אנשים לשדות הקטל מחוץ לעיר. זו עיר עצובה מאד. קשה להסתובב בה עם כל הילדים שרצים אחריך ומתחננים לנדבה. כולם יודעים את המילים הנכונות באנגלית, אלה שיפתחו לך את הלב. אבל נתת לאחד ומה עם כל השאר. אחרי פעם אחת כזו ראיתי מהצד שלקבוצת הנכים מתקרב 'בעל הבית' והם נותנים לו את הכסף שקבלו מאיתנו.

זו עיר ממש קשה.

מאכל מקומי מומלץ - עכבישים שחורים חיים. בחיי שראיתי אנשים אוכלים את זה. לפי הבעת פניהם זה נראה מעדן. אמנם נסיתי כל מיני דברים בענייני אוכל אבל לא את זה. יש גבול, לא?

v      השפה – אמנם מדברים פה ויטנאמית אבל הם כותבים את השפה באותיות לטיניות (אנגליות).  זה לא אומר שאפשר להבין אותם יותר טוב, אבל זה בכל זאת נותן תחושה יותר טובה של יכולת להתמצא. לפחות אפשר לקרוא מה כתוב. אפשר לקרוא את שמות הרחובות. להבין? זה כבר סיפור אחר.
אבל למדתי שכמעט כל מילה מתחלקת לשתי הברות.

v      הנשים פה יפות ממש. גם הלבוש המסורתי שלהן מאד מיוחד למרות שהוא פשוט והוא מורכב ממכנסי סאטן ומעליהן שמלה ארוכה עם שסעים עמוקים שמתחילים מהמותן. המראה יוצר רושם אצילי מאד מיוחד. הגברים המקומיים ממש לא.

v      השירותים – רק פעם אחת נתקלתי בשירותי 'בול פגיעה' כנהוג במדינות המזרח (אפילו ביפן), לא יודעת מה דעתכם, מבחינתי זו ידיעה מאד מעודדת. בכל מקום נקי ויש גם נייר טואלט (מהסוג הטוב) למרות זאת אני מצטיידת בנייר משלי אולי אתקל במקרה שנגמר.. עד כה זה לא קרה.

v      הניקיון – נקי פה מאד. בשירותים, ברחובות, בכל מקום. אחרי כמה ימים כבר הפסקתי להתפעל מזה, אבל זה אומר שמראש נקודת המוצא שלי אמרה משהו על רמת הניקיון המצופה...

v      האנשים – פשוט נחמדים. חרוצים מאד. זו מדינה עם פוטנציאל. כדאי לבוא עכשיו לבקר לפני שהכל יהפך לתיירותי מדי

v      הפירות – חבל על הזמן. הטבע מרביץ פה ביצועים שנשאר רק ללקק את האצבעות. טעמם כטעם גן עדן. והכל בהשקייה טבעית, ישר מהשמים. בדרום פגשנו פירות שבחיים לא שמעתי עליהם, היום טעמתי פרי שקרא rose apple . לא משהו...

v      מים – בשפע. אגמים נהרות, מפלים, חופי ים מדהימים.. והגשם פה פשוט חוויה כי הוא בא בצמוד לחום. גשם וחום זה צרוף מעניין. הצרה היא שאחרי שהשמש עולה יש בדרך כלל לחות גבוהה מאד...אבל בואו נישאר בטוב, טוב?

v      תופעה שנחשפנו אליה כאן היא של גברים מבוגרים, חלקם מבוגרים מאד, שבאים לוייטנאם על מנת למצוא להן נערות צעירות. הצעירות הללו מכרכרות להן סביב התרח הזקן. לא אהבתי את זה בכלל, מהצד זה נראה ממש פאתטי, אבל אני מניחה שני הצדדים מרוצים. הוא מכך שבחורה צעירה כל כך מוצאת בו עניין, או בכספו.. והיא על כך שמישהו מחלץ אותה לכמה שנים מהעוני  ומעליבות החיים ואולי גם מסדר אותה כלכלית, מאפשר לה איזו קפיצה בחיים שככה אולי לא היתה זוכה לה. 

                                       זה בית ויטנאמי טיפוסי, וזה גם הזמן לסיים את הפרק על ויטנאם.

בזמן שאני כותבת בחוץ יורד גשם זלעפות. חם וגשם. זה צירוף שאני לא מכירה. אצלנו בארץ זה או חם או גשם. לא מערבבים. פה זה ביחד ומבחינתי זה חידוש.
ירדנו דרומה לדלתא של המקונג לכיוון הגבול עם קמבודיה. מבחינה גיאוגרפית מדובר על משהו ענק. נהר המקונג שמתחיל ברמת טיבט המושלגת זורם פה את 250 הק"מ האחרונים שלו עד שהוא נשפך לים. הוא מגיע לפה מאד עשיר בחומרים ובסחף שנאסף בדרך והתוצאה היא גן עדן. פשוט כך. פירות מכל הסוגים, עצי קוקוס מלאים באגוזים, פומלות עסיסיות וכל מיני סוגי פרי אחרים. חגיגה אמיתית. ביקור בשוק זו סיפוניה בלתי נגמרת של צבעים ומראות.