כל ארץ צריכה מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד. שיהיו בו מרחבים פתוחים עד אין קץ, שהעין לא תוכל להקיף את קו האופק, שההליכה בהם תתן להולך את התחושה שאלה שטחים בתוליים, שרק מעטים הלכו בהם לפניך, ושתרגיש שהלכת שם לאיבוד.

ללכת לאיבוד זה לא אומר לאבד את עצמך. ללכת לאיבוד זה משהו חיובי, רק פה אפשר לעלות על הר ועל עוד הר להביט סביב סביב ולא לראות כלום, לא מבנה לא עמוד, לא כביש, לא מחנה צבאי. רק נוף ועוד נוף, כמו שהיה פה פעם.

המסלולים שאנחנו הולכים בהם היום יכולים להתהדר בתואר הזה של מקום שאפשר ללכת בו לאיבוד או אולי בכינוי היותר פיוטי 'ארץ בראשית' . בשבילי ארץ בראשית זה אומר שנגמר הפינוק וצריך להתחיל ללכת

יש פה הרבה עליות. לא גמרנו אחת וכבר השניה מבטת אלינו.

הנופים מביאים אותנו עד הקצה. לפעמים זו פסגת האושר ולפעמים פסגת היאוש. הפעם גם נועדנו לשבור את השיניים עם השמות. מה זה בדיוק כרבולת חרירים.. זה אמור להיות שם מזמין ומרגיע או מבחן לאינטליגנציה? חרירים אלה הצחיחים והיבשים ואת הכרבולת אנחנו מכירים כבר מהכרבולת הקודמת. גם שם זה היה בגוון די צחיח. ההבדל בין שם לכאן שאז זה היה ראשוני. הפעם היה ברור לנו לקראת מה אנחנו הולכים.

ויש גם נחל מעוק וגלד שנשמעים כמו מחלת עור ולא כמו שם למסלול הליכה אטרקטיבי..

ומה זה נחל אשבורן? על שם מי הוא נקרא? ידעתם שאשבורן זו מילה בעברית שמשמעה שקע באדמה שמים ניקווים בו? תביאו להראות לי את השקעים האלה עם המים שנתנו לנחל את שמו. אם אני מנסה להעריך איפה המים אני אל בטוחה שאני יכולה. אבל השם הוא שם.

אשבורן עוד אפשר להבין אבל כרכושת?  הצצה במילון מגלה לי שמדובר בחלק במעי הגס או הרקטום בכבודו ובעצמו שדרכו יוצא הכל החוצה. הכרכושת הוא החלק שממנו עושים מעיים ממולאים..או נקניק. למה זכה המקום הזה בגוף שלנו שינציחו אותו ככה? ומה זה אומר על המקום שאליו נגיע? אני מניחה שזה מעיד יותר על נותן השם מאשר על הנחל עצמו. הוא בטח היה במצב רוח מיוחד ברגע נתינת השמות..

הריבועים הקטנים שעל המפה מתגלים כמשהו מתעתע לגמרי. הם מסתירים מאחוריהם ירידות בשיפועים בלתי מתקבלים על הדעת, דרדרות אבנים ועליות מעצבנות, כאלה שלא ממש מתייחסים אליהם אבל אלה בדיוק סוחטים ממך אנחה קטנה כשאלת מגלה אותם מעבר לפינה. אנחה של: 'מה עוד לא גמרנו?' לא. לא גמרנו. יש עוד אחת ועוד גניחות ועוד אנחות עד שנזכה לרדת אל קרירות הנחל ואל הרגע המרגש שבו נדע שכל זה כבר מאחורינו.

גם אם אנחנו הולכים ביחד חלק מן הדרך אנחנו הולכים לבד. יש משהו מיוחד ואחר בהליכה במדבר, בהליכה לבד, משהו שמחדד את החושים. הנוף ממכר ומשכר, האפשר להתמכר לצבעים, לאין קץ, לשקט. טיפוסים עירוניים כמונו יכולים לחוות פה אושר מסוג אחר.הנגיעה בלבד הזה יש בה גם קצת עצב. ללכת לאיבוד, אמרנו? אמרנו. אז זה מה שעשינו

.

אפשר לראות אותו במהות שלו, כמסלול הליכה שחוצה את הארץ לאורכה מדן שבצפון ועד אילת בדרום ומתפתל לאור 940 ק"מ. כבר לפי זה ברור שיש בו הגיון אחר מסתם הגיון של אורך ורוחב שהרי השביל הוא ארוך יותר מן הארץ עצמה, אבל זה כנראה אחד מסודות קסמו, מה שנקרא 'הגיון של שביל'.

אפשר לראות אותו כאוסף של קטעים קטעים כמו שמציגים אותו בספרים, 44 קטעים. אפשר לחשוב שמישהו לקחת את ה-940 ק"מ האלה ופשוט חילק אותם ל-44 מקטעים. אבל המספרים כדרכם הם לא כאלה תמימים כמו שהם נראים. רק ההולכים בקטעים האלה, שבספרים קוראים להם פשוט "טיולים", רק הם יודעים שכל מספר טומן בחובו הפתעות למשל טיול מס. 39 שהוא מסלול בן שלושה ימים רצופים. וזאת מבלי להזכיר את המגוון הזה של קל, בינוני בינוני-קשה וקשה למיטיבי לכת.

ואפשר לראות אותו כסך של הקילומטרים שמצטברים באמתחתנו בכל פעם שאנחנו הולכים עוד קטע. בהתחלה היו לנו מעט ק"מ שהלכנו והרבה עוד להספיק ולאט לאט היחס הלך והשתנה. כשהגענו  לנקודת האמצע שבה יש שוויון בין שני חלקי משוואת ההליכה, בין מה שכבר הלכנו למה שעוד נותר לנו – זה היה רגע של גאווה ושל סיפוק גדול. ועכשיו נותרו לנו עוד פחות מ-250 ק"מ ואיזו גאווה גדולה זאת לדעת שבמצטבר עשינו 700 ק"מ במו רגלינו.

ואפשר לראות את השביל על רצף הצבעים של עונות השנה ושל אזורי הארץ, מגווני הירוק של היערות והשדות ותכול המים של הכנרת ושל הנחלים בואכה הים התיכון, ושלל צבעי הפריחה לפי עונות השנה, ועד למפגש עם הצבעים של הנגב והערבה ובין גווני החום והצהוב פגשנו במרחבים מרהיבים, בלגאן של ערוצים בחום, שחור ולבן, גבעות שזופות וחמוקיים ונופים עוצרי נשימה.

ואפשר לראות את השביל לפי האנשים שאיתם אנחנו צועדים כל פעם. מי בא ומי לא בא. ולמה הוא לא בא. הסקרנות המתעוררות לגבי ההרכב כל פעם מחדש. וגם להיזכר באלה שענייני בריאות השאירו אותם לפעמים מאחור. ולא סתם להישאר. להישאר עם פתק מהרופא. ואלה שנסענו לטיול אחר באמצע השביל (גם אני ביניהם...), ועוד אירועים שהצריכו להעדר. וכשנפגשנו תכף אחרי זה, כמה מרגש היה להיפגש.

אפשר לראות את השביל לפי השמחות שחגגנו. בפרק הזמן הזה הילדים התגייסו וגם השתחררו,  חתונות לילדים ונולדו עוד נכדים, וימי ההולדת שנחגגו פה ושם ואיתן שחגג 60. ולא נשכח את אלה שבאמצע השביל חפצה נפשם להתחיל ללמוד, כמו אורן והגר וחומי ואני ותמי שקבלה סוף סוף את התואר השני .

ואפשר לראות את השביל מהזוית של ימי ההליכה. בהתחלה הלכנו יום אחד, בשנה השנייה היו לנו קצת גיחות של יומיים, ובשלישית – ראינו כי טוב ובדקנו מה קורה כשאנחנו הולכים שלושה ימים ברצף וסיימנו אותה בתחושה נהדרת של 'אנחנו יכולים על זה'  ואת זה אנחנו לוקחים אתנו לעונה הבאה.

ואפשר לראות אותו מהזוית של המקומות שבהם ישנו: בנוה שלום, ובקיבוץ גלאון, ובאכסניית הנוער בערד ובחאן השיירות, השיא היה בלינה באוהלים באיזה פיסטין חשוף לרוחות בלילה קר של ראשית אפריל. הרעיון הזה שלווה בלא מעט הסתייגויות "מה, לא תהיה לנו בערב מקלחת?" הפך בסוף להיות אחת החוויות הכי מרגשות שהיו לנו בהליכה השנה.

ואפשר לראות את השביל גם דרך אלפי התמונות שצולמו לאורך הדרך. בהתחלה זה היה רק המבט של חומי אחר כך הצטרפנו המצלמה שלי ואני, אחרי בא אבי, ולפעמים אנחנו נפגשים בזוית המבט של אורן ושל ערן ושל אחי.. פסיפס מרגש של רגעים שהנצחנו לאורך המסלול.

ואפשר לראות את השביל דרך כל קטעי הפייטנות שהיו לנו פה, קטעים שנכתבו לכבוד, שירים וספורים שנשזרו בעלילות השביל, הכשרונות שנתגלו פה, איתן הוביל פה כמה ביצועים מרגשים,  הרכבים שנוצרו פה: איתן וחומי ויריב, לב וביחד, החבורות המזמרות והופעת הבנות. קטעים שהונצחו לעד ביוטיוב הכל מעיד על כך שאולי ללכת אנחנו יודעים אבל על השירה לא היה מזיק לעבוד עוד קצת .

ואפשר לראות את השביל דרך בתי הקפה שעצרנו בהם בדרך אל ומאת. אלה בתחנת הדלק אלון כביש 6 וארומה בפתחו של הקבוץ בסוף כביש 6, וכל המקומות שבהם עצרנו לארטיק וקפה. מי זוכר את הארוחה בסוף העונה שעברה במסעדת אל באבור (או אל זובור) ביוקנעם?

ואפשר לראות את השביל דרך תרבות המיילים שהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו. מהמיילים שמודיעים על המועד המתקרב, ומייל התנעה ומייל היציאה לדרך, ומייל קשירת הקצוות וכל הרשומונים שתועדו במיילים על ארועי השביל והרפתקאותיו למשל כמו תקרית המכות בכביש 6 או פניקת השביל שאחזה בנו לפני הר כרבולת ונחל עפרן.

אני מוכנה להסתכן ולאמר שעבור כל אחד מאתנו השביל הוא לא רק אותה כברת דרך ואותם קילומטרים שאנחנו הולכים כל פעם לפי ההנחיות שחומי שולח לנו. זו לא רק אותה פיסת ארץ שאנחנו דורכים אותה ברגלינו בסופי שבע ארוכים.

השביל הוא מקור לגאווה מיוחדת מאד, גאווה על עצם המחשבה של "אנחנו עושים את זה", החוויה המיוחדת של חציית הארץ ברגל לאורכה, משהו שהייתי קוראת לו הרוח. מסוג הדברים שבבוא היום נוכל לספר עליו בגאווה לכל מי שירצה לדעת על זה כמובן.

נ

בדרך חזרה עשינו ספירת מלאי של החבלות והשריטות והנזקים. יעל יצאה עם שלפוחיות בידיים, נדב חזר בלי נעליים. הם התפרקו לגמרי בדרך ואת הקטע האחרון הוא עשה כמעט יחף כשהוא מהלך על מה שנשאר מהרפידות  בתוספת חבישה של תחבושות אלסטיות שגרדנו מכל מי שהיה לו. נעלי  HI-TEC יצאו לא אמינים לגמרי. לתמי היו קצת שריטות. אצלי נשברה צפורן וגם הצלעות קצת כאבו. לא ברור אם זה מזה שנחבטתי בפעם הראשונה אל הקיר או מהלחץ של חבל הבטחון שנקשר כל פעם מחדש באזור שמתחת לציצי. וכמובן היו גם הנעליים המסריחות מכל מימי הגבים שבתוכם הלכנו. הריח שלהם זה משהו שקשה לעמוד בו במיוחד כשפותחים את תא המטען שבתוכו שכבו הנעליים כמה שעות..

אחרי שנגמרה עונת השביל השלישית, התגעגענו לביחד שהיה לנו ויצאנו לנחל רחף במדבר יהודה. את הנחל הזה אפשר לעבור רק בריחוף או בגלישה ושחיה. באופן רשמי נאמר שיש שם 8 מפלים. הדמיון המזרחי שלי בתוספת החמסין שהיה אתמול - ספרו יותר.

יצאתי להרפתקאה הזו מבלי להבין באמת מה זה אומר. אמנם עשינו מחנה אימונים קטן בסנפלינג מקומי להדיוטות ולכאלה שלא התנסו אף פעם, אבל יודעי דבר יודעים ש''הדבר האמיתי' הוא אחר לגמרי ואין לו שום קשר להתנסות הקטנה שעשינו לפני כמה שבועות.

וגם הפחד. חשבתי שכמו באימון זה יהיה פחד קטן. רק בפעם הראשונה ואחרי זה מתרגלים. אבל במציאות היה שם פחד. הרבה פחד. בכמויות. היו מקומות שפחדתי ממש. הפחד התייצב בפתחו של כל מפל כמעט.

אבל פחד זו פריבילגיה של הבית. של לחשוב לפני. אחרי שהחלטתי שאני יוצאת – הפחד ואני הצטרכנו ללמוד ולהסתדר ביחד הכי טוב שאפשר זה אומר שמותר לי לפחד אבל לא עד כדי כך שזה יפריע או ישתק אותי. מצאתי כל מיני טכניקות לעקוף אותו. אחת מהן היתה להיות עסוקה כל הזמן. אף אחד לא הביא מצלמה בגלל גבי המים שצריך לחצות אותם בשחיה, חוץ ממני, וככה מצאתי את עצמי עסוקה בלצלם ולחפש פוזות מעניינות. הטריק השני היה לרדת בין הראשונים. לפני כל מפל החלטתי אחרי מי אני יורדת ואמרתי את זה בקול רם וכשהגיע תורי, ברור שלא היה מצב להתחרט. ואחרי שקשרו אותי ובדקתי את כל אביזרי הבטיחות והתקרבתי לפתח השיגור בשפת המצוק - כבר לא יכולתי לחזור חזרה. מה שנשאר זה לרדת למטה.

והאמת היא שאחרי שהפחד קצת עבר לי התחלתי להנות ולהסתכל מסביב ולראות את הנוף שלתוכו גלשתי. לפעמים גיליתי את ים המלח בין חרכי הסלע, והתרגשתי מהצוקים העצומים של הקניון, פעם אחת ראיתי קן ענק של חסידה וגם ראיתי את הטריסטמיות מקפצות להן בקול בינות הסלעים ומחכות לנו בין החניונים. גובהו של המפל האחרון היה 50 מטר. במפל הזה רוב הזמן הייתי תלויה בין ארץ לשמים יורדת לאיטי אל הקרקעית ונהנית מעצם הידיעה שעשיתי זאת.

עד עכשיו לא הצלחתי להבין בכמה מפלים גלשנו. בהתחלה ספרנו אבל תכף התבלבלה לנו הספירה כי בין המפלים היו כל מיני גלישות שלא מן המניין, לא סנפלינג ממש אלא כל מיני סולמות חבלים וחבלים להאחז בהם בידיים כשיורדים וגם כל מיני גלישות שבהתחלה נראו קצת מפחידות אבל היה די נחמד לשבת על הטוסיק ולהחליק כמו במגלשה לתוך גבים מלאים במים מעופשים.

והמים היו אכן מעופשים ומלאי ירוקת ושאר מרעין בישין שאי אפשר היה לזהות, אבל בחום הכבד של אתמול זה היה דווקא נחמד ליפול לאיזו בריכת מים לא מתוכננת וקצת להתרענן, ולמי איכפת אם המים בגוון ירוק או כחול ועמום, במיוחד כשזו הדרך הירידה לחצות דרכה את הנחל.

אמנם חזרתי קצת חבולה אבל בדיוק במידות המתאימות להרפתקאה מיוחדת כזו, וגם בשביל שיהיו הוכחות למי שלא יאמין. בהחלט מחיר שווה.

היה לי קשה להרדם בלילה לפני שנסענו וגם בזה שאחרי, מההתרגשות. בבוקר מהרתי להציץ בתמונות משתאה למול עוצמת החוויה.

והרגשתי בדיוק כמו שכתבה לי איילה: "אני מנסה למצוא מכנה משותף בין התמונות לבין הפופיק שעדיין רועד לי..."

נשבעת לכם שהדמות הקטנה מצד ימין זו אני

בחניה של תחנת הדלק של מדרשת שדה בוקר לא מצאתי קרטיב לימון. ליטר סולר עולה שם תשעה שקלים ואת החלות מכרו בשבת אחר הצהרים בשקל. תשעה שקלים לסולר? שאלתי את הבחור שעבד בחנות. ראית איפה אנחנו נמצאים? ענה. מה זה קשור? שאלתי כי אנחנו נמצאים רחוק מהמרכז, הוא ענה. אז בגלל זה אין קרטיב לימון? הוא הסתכל עלי במבט של אחד שלא מבין מאיפה נפלתי לו. הוא לא הבין שאני נפלתי מההר, מהמכתש.

את היומיים של סוף השבוע ההוא ביליתי במסלול שבספרי הטיולים נחשב מסלול קשה למיטיבי לכת. ההערה הזו 'מיטיב לכת' יוצרת אצל הולכים ותיקים כמונו משהו כמו תחושה של זלזול, בבחינת איזה מסלול יכול לנו? הרי כבר התנסינו כמעט בהכל. כמעט. זו המילה. כי זה היה כמעט קרוב אבל שונה מכל מה שהכרנו. נגמרו הפינוקים. רצינו ארץ בראשית אז קדימה לדרך..

השמות לא מזכירים שום דבר מהחוויה שתיפול עלינו בשעות הקרובות. הסנפיר הגדול. הכרבולת. סוריאליסטי משהו. זה לא כדי להזכיר לנו את עולם החיות שאנחנו רחוקים ממנו מאד אלא כדי להבהיר שנלך על מצוקים חדים וצרים כמו הקצה של הכרבולת. הדופן של המכתש הגדול, בצד שבו אנחנו הולכים, נקרא הר כרבולת. זהו הר שפשוט נשכב לו עם כל השכבות שלו בתנוחה על הצד, ההליכה עליו היא על קצה המצוק, בזוית של 40 מעלות ואולי יותר כל הזמן בשיפוע. בהר הזה צריך רגל קצרה ורגל ארוכה. הצרה היא שלא מחליפים צד. רגל ימין היא הקצרה ושמאל נאבקת למצוא מקום בטוח לרגל בשיפוע. הולכים לאט, כי אי אפשר אחרת. גם כי זו עליה אחר עליה גם כי הדרך צרה מאד. בדרך מישהו נזכר שכשהיה ילד אמא שלו היתה מבשלת מאכלים מהכרבולת ומהרגליים של התרנגולת. רגל קרושה קראו לזה. מאכלי כרבולת? אף פעם לא שמעתי על זה. אמא שלי היתה עושה רגל קרושה,.במיוחד לפני חג הפסח. המרקם הרוטט הזה שבתוכו חתיכות מרגלי העוף נחשב למעדן. העיסוק באוכל עוזר קצת להסיח את תשומת הלב מההליכה הזו על הצד בשיפוע, הליכה שסופה לא נראה באופק. השררים שלי רוטטים מהמאמץ, ממש כמו ברגל קרושה..

אנחנו בלחץ של זמן לסיים לפני שתרד החשיכה. הרוחות מאד חזקות על הרכס. בקלות אפשר לעוף. הנוף של המכתש עוצר נשימה. מימין תהום ומשמאל מדרון תלול ואנחנו הולכים ביניהם כמו על להב של סכין.

                              בהנחה שההר ישר - זו הזווית של השיפוע. ככה הלכנו כל היום (המצאה של אורן..)
 

אחרי שגמרנו את ההר אנחנו יורדים לנחל עפרן. הנחל הזה יוביל אותנו אל היציאה מהמכתש ואל הג'יפים שמחכים לנו בקצה המסלול. זה נחל מתוחכם. בהתחלה הירידה נראית קלה למדי אבל אחרי קילומטר האפיק נשבר והופך לקניון תלול ששכבות הסלע שלו שוכבות בשיפוע חד, בדיוק על המסלול שלנו. אנחנו עולים וירודים בכל מיני זוויות, רוב הזמן על הטוסיק, עוברים מפלים וגבים עם מים ירוקים (מתי היה גשם האחרון?) ועקבות של חיות שבאות לכאן לשתות. העליה והירידה היא בעזרת מדרגות ברזל שמישהו תקע בסלע. הקצב איטי מאד יש פה קטעים ממש קשים. כל השרירים עובדים קשה, הידיים, הכתפיים, הרגליים, הברכיים. זה גם נצחון הנעליים, של מי שיש לו נעלי הליכה טובות. אנחנו פוגשים את וינסנט בחור צעיר מבלגיה שעושה את השביל לבד. חוץ ממנו פגשנו עוד זוג שהלך את השביל הפוך, מדרום לצפון.

בסוף הירידה אנחנו עושים בקרת נזקים. מכנסיים קרועות. השרירים. הערב כבר מתחיל לרדת. נעשה קר ממש וצריך להתלבש טוב. הפנסים עוברים לקדמת התרמיל. את הקטע האחרון אנחנו עושים בהליכה מהירה. הג'יפים מרחוק עושים אותנו מאושרים כלכך. וינסטנט נוסע אתנו כברת דרך. הוא ילך לישון בחניון הלילה בשטח. אנחנו נישן ב'חאן השיירות' אחרי מקלחת טובה וארוחה בסגנון בדואי באוהל..

היום שלמחרת נראה חסר פרופורציות לזה שקדם לו. אנחנו ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו אתמול, מזג אוויר נהדר, שמש חמימה בדיוק בטמפרטורה הנכונה להליכה. אנחנו הולכים באפיק נחל צין  ובאגן הניקוז שלו. ההליכה במישור כל כך קלה עד שבשחצנות האופיינית לנו אנחנו קוראים לה "הליכה מנהלתית". בנקודת הסיום אנחנו פוגשים את וינסנט. הוא כבר מתכנון לשנת הלילה, אנחנו מתכוננים לנסיעה הארוכה הביתה. שמענו שבצפון יורד גשם מאתמול.

החשק לקרטיב עולה בי שוב. בשדה בוקר אין, אולי בעצירה הבאה. גם בכביש 6 לא מצאתי קרטיב לימון. זה לא מצליח לקלקל את תחושת הסיפוק של היומיים האלה.

ובאשר לנתונים:

יום שישי: 10.17 שעות הליכה, 17.4 ק"מ, עליות – 1231 מטר, ירידות – 1214 מטר, קלוריות – 1065

יום שבת: 5.28 שעות הליכה, 13.12 ק"מ, עליות – 170 מטר, ירידות – 102 מטר,וקלוריות – 651.