שבוע אחרי שהוא ספר לי שהוא הולך לטיפול הוא שלח לי סמס ואמר שהוא רוצה להיפגש. אני מודה שההצעה הזו הפתיעה אותי. ביחסים שלנו אני זו שתמיד מציעה להיפגש והוא זה שתמיד אומר "בהזדמנות" ומזכיר שהוא נורא עמוס ומתחמק ממני בנימוס. אין לי טענות. היחסים בסדר, ההתעניינות בסדר, הפגישות בסדר. הכל בסדר אם אנחנו מקפידים לא לגעת בדברים שהוא לא מסכים שניגע בהם. את אלה אני מכירה לפי הקול שלו ולפי זה שהוא נעשה קצר רוח. אז אני מרגישה את המשהו הזה שחוצץ בינינו.

אחרי שסיפר כבר חיכיתי שיגיד שהוא רוצה שנדבר. שנים שאני מתבדחת על זה שיגיע גם היום שלי שבו יעלו אותי על מיטת הפסיכולוג. עכשיו הרגע הזה הגיע. הפסיכולוגים שולחים את הילד לדבר עם האמא, לברר דברים על מה שהיא עשתה ומה שלא עשתה כשהוא היה ילד.

אז כתבתי לו שאני מסכימה.

מאז עוברת לי בראש הרשימה של כל מה שבטח ירצה לדבר עליו, הנושאים שצצים אצלנו מדי פעם בשיחות טלפון או בשיחות מסביב לשולחן: שלא לחצנו עליו מספיק כשהיה ילד, שויתרנו לו, שלא התעקשנו איתו, שהוא מרגיש מקופח, שאחותו מקבלת יותר ממנו, ובתוך כל זה בטח יצוצו להם קטעי זכרונות שלא היה לי מושג שהם מלווים אותו. חלק מהם אני בכלל לא אזכור..

אחר כך הוא יגיד שהוא לא בא בטענות אלא רק רוצה לדעת.

ואני אשב שם ואשמע אותו מדבר ו'מוציא דברים מהבטן' כדברו, ולנימת קולו יתלווה צלצול של כמו נזיפה, ותוך כדי, כשהוא יגיד לי את המשפט ש'הוא רק אומר לי מה הוא מרגיש', רגשי האשמה הבילד-אין האלה שצמודים אלי קבוע, יחלחלו לי לתוך הורידים ולתוך מחזור הדם ויטפסו לי בתוך הגוף מלמטה למעלה עד שיהיה לי חם או אולי קר.

בהתחלה אני אתגונן ואולי גם אתרגז וגם ארצה להגיב מיד למה שהוא אומר והוא יגיד לי ש'הכי טוב שתתני לי לסיים את דברי ואז אני אקשיב לך'. וכשיגיע תורי אני אחפש את המילים להסביר שיש עוד דרכים להסתכל על הדברים ואספר לו מה שהוא יודע וגם מה שהוא לא, ואסביר משהו על התפקיד שלנו כהורים ועל איך דברים בדרך כלל מתגלגלים. כאילו אני מתנצלת.

הוא יסתכל אלי ואני אחפש בעיניו את המבט הזה שכמו אומר 'אני מבין' וארגיש את הדבר הזה עומד בינינו שוב.

"אני בונה אתר משפחתי" הוא הודיע לי יום אחד, אמר שהוא אוסף מידע ושאל אותי אם אני מוכנה לעזור. ברור שהייתי מוכנה. מהר מאד התברר לו שאני מקור מידע מאד גרוע. כמעט לכל שאלה ששאל לא היו לי תשובות. איך קראו לסבא שלך? לסבתא שלך? כמה אחים ואחיות היו לאבא שלך? איפה הם גרו? איך עלו לארץ? איך הכיר את אמא שלך? מתי התחתנו...? לא יודעת , לא יודעת. לא יודעת.

כשהוא התחיל בזה חשבתי שזה יהיה עוד אחר מהשיגעונות החולפים האלה שבאים והולכים אצל ילדים. מתלהבים מרעיון עושים הרבה רעש, מדברים על זה כמה ימים ואחר כך נעשה שקט ואז באים הסברים למה זה לא הולך..

הוא לא חדל. כל מייל ממנו היה תביעה לתשובות. כל שיחה נגמרה בשאלה ושאבטיח לו שאחפש. התובענות שלו דברה אלי ועוררה בי את הרצון לבוא עם תשובות.

השאלות שלו שמציפות את חוסר הידיעה שלי, נוגעות עמוק בשורשים שלי. שורשים שאין לי מושג לגביהם. איך זה שאין לי מושג? אני חופרת בתוכי. בילדות שלי. הרבה חורים שחורים. לא הרבו לדבר אצלנו. אבא שלי בכלל לא. אמא שלי ספרה אבל נראה שאני לא כל כך התעניינתי. אני זוכרת קטע סיפורים. תמיד חשבתי שיש זמן המון שיום אחד נשב ונדבר.. בסוף לא דברנו ממש אף פעם.

הוא לא מרפה. הוא שואל אותי. אני מתחילה לשאול את עצמי מאיפה אני יכולה לקבל מידע, עדויות.. סיפורים, אנשים. אין לי שום קצה חוט. הבית שבו גדלתי התפרק מזמן כשאמא שלי עברה לגור אצל אחותי. יש מעט מסמכים אצל אחותי. יש מעט תמונות. אני מסתכלת בהן. חלק גדול מהן לא אומר לי כלום. פה ושם אני מזהה את אמא שלי ואת אבא שלי. לפני שעלו לארץ. אחרי שעלו..הכל מעורבב..

ההכרה של המשמעות של חוסר הידיעה הזו מכה בי. אני קולטת שאני לא יודעת את השורשים שלי. מה שאני יודעת זה קצת פה קצת שם. אני בחרתי להתרחק. למרחק יש משמעות. המרחק מאפשר התקרבות מוגבלת. גם אם רציתי להתקרב – המרחק סיפק לי תרוץ. זה רחוק, זה קשה, זה מסובך, זה לא נוח. ההתרחקות הזו ספקה לי כיסוי. היא אפשרה לי לפתוח דף חדש ולהתחיל הכל מהתחלה ולהניח את העבר בצד. הלכתי לגור בישוב חדש, בניתי משפחה חדשה, בית חדש, זהות חדשה.

עכשיו הוא תובע ממני לחזור אחורה. אל המקורות שלנו ואל השורשים של המשפחה ולהתחבר למה שלא רציתי.הוא שואל אותי שאלות. אני מבקשת בתוכי את התשובות שאין לי. "אני מבין" הוא אומר "שפעם כולם היו דתיים, גם המשפחה של סבא שלי" ("סבא שלי" הוא קורא לו ואני חושבת לעצמי שאף פעם לא אמרתי בקול את המילים האלה) בחוץ לארץ, בעיירות היהודיות כולם היו דתיים. לא היה משהו אחר, אני מסבירה. "מתי בדיוק הם הפכו חילוניים? איך עוברים ממצב של להיות דתי לחילוני?" "אה, זה בגלל השואה" אני אומרת לו וחושבת שזה ברור. אבל לו זה לא ברור. "כשהיינו ילדות" אני מספרת "לא היו אצלנו בבית שום סימנים לאורח חיים דתי" ואז אני נזכרת באבא שלי שהולך מפעם לפעם לבית הכנסת, בחגים גם אני הייתי הולכת איתו, במנהגי החגים, בספרי התפילות שהיו בבית ושהוא שמר עליהם מכל משמר. "אני עדיין לא מבין את זה" הוא אומר לי. "חשבתי שזה קשור לדברים אחרים, להתפתחות הפוליטית פה בארץ"..

בשנייה הזו אני קולטת את השפעת חוסר השורשים שלי עליו. מי שאין לו שורשים, לא יכול לחנך למציאות אחרת. את חוסר השורשים שלו הוא ינק ממני. זה מה שהעברתי לו בחודשים הארוכים שהנקתי אותו, בשעות הרבות שלנו ביחד. עכשיו הוא תובע להתחבר. עכשיו הוא דורש לדעת. עכשיו אנחנו עושים מסע ביחד. הוא שואל ואני מספקת תשובות.

אני חופרת בבלתי אפשרי. טווה את הקשרים המשפחתיים, מחפשת חיבורים. אנחנו בונים ביחד את עץ המשפחה שלנו. עכשיו אני כבר יודעת שבמשפחה של אבא שלי היו חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות. שתיים מהן היו רווקות. הוא היחיד שניצל בגלל שהתגייס לצבא. כל מי שנשאר בעיירה נורה ונקבר בקבר אחים בקיץ 1942. רק מעטים שרדו. אנחנו מחפשים ביחד ניצולים מהמקום ההוא שיספרו לנו את מה שכל השנים האלה התרחקתי ממנו.

אנחנו עושים ביחד מסע משפחתי. חתיכת מסע.

אפילוג

בערב חג סוכות ראיתי את יצחק לבני בטלוויזיה בשיחה עם דב אלבוים. לבני בן 87 ונראה מצוין. אלבוים שאל אותו לסוד המראה הצעיר שלו. לבני סיפר שהוא הולך ברגל ונוהג להקשיב להקלטות. "איזה הקלטות?" שאל אלבוים "קודם אלה היו הקלטות של התנ"ך, עכשיו אני מקשיב להורי, לפני ארבעים שנה הקלטתי אותם במשך שעות ועכשיו כשאני הולך אני מקשיב ומרגיש שהם הולכים איתי. אני שומע את הקול ומתרגש ומרגיש שאבי חי איתי, נותן לי עצות ומחווה את דעתו כאילו זה היום. זה מחזק את תחושת הרצף המשפחתית שלי. כשאני מתרחב לעבר זה מרומם וממלא." וכשהוא אמר את המילים האלה, הרגשתי המשמעות של "התרחבות לעבר" ואת הכוח שלה..