חדר ההמתנה. אני חסרת סבלנות בתור לרופא. הטלפון שלי מצלצל ממעמקי התיק. שיחה
ממספר שאני לא מכירה. המספר הזה הופיע אצלי על הצג כמה פעמים בשבוע שעבר וכשצלצלתי
בחזרה לא היתה תשובה.

אני ממהרת הבוקר. זומנתי לדיון בבית משפט ואין אפשרות שלא להגיע בזמן. אני
ראשונה בתור לרופא. עוד חמש דקות הוא מתחיל ואני מתלבטת אם לענות או לא. בראש אני מחשבת חישובים: המספר לא מוכר
לי, אני מניחה שזו תהיה שיחה קצרה. חמש דקות יספיקו לי להבין מה מטרת השיחה מקסימום
אתנצל וננתק ואגיד שאתקשר אחר כך. ומה אם הרופא יתחיל קודם?

הסקרנות הורגת אותי. אני עונה.

"בוקר טוב" אומרת לי הקול בצד השני "אני מדברת עם גב' זו
וזו?"

"כן" אני עונה

"ברכות על הזכייה בפרס" היא אומרת לי

אני שותקת. היא ממשיכה "אפשר לקבל את הכתובת שלך"?

אני שוברת שתיקה "סליחה, אבל אני ממש לא מבינה על מה את בדיוק
מדברת"

היא חוזרת שוב על הפרטים. היא מהאוניברסיטה, נציגה של קרן שמחלקת פרסים
על עבודות מחקר. אומרת לי זכיתי בפרס. אני אומרת לה בחזרה שלא ידוע לי על זה שום
דבר. אני לא מכירה את הפרס ולא הגשתי שום עבודה. "באיזה נושא?" אני שואלת. היא אומרת לי מה הנושא. פלשבק
קצר. זו העבודה שלא חזרה אלי ושחשבתי שהלכה לאיבוד אצל המרצה. עכשיו אני מבינה לאן
נעלמו עקבותיה.

שתי דקות לרופא והדלת של החדר שלו נפתחת. מי הראשון בתור להיכנס?
ההתרחשות ליד הדלת שלו נעלמת ממני. אני שקועה בשיחה. מישהו קם ונכנס. הלכה התכנית
שלי לגמור מהר וללכת.

אני מתעשתת במהירות. עכשיו אני רוצה פרטים. גם היא רוצה פרטים. אנחנו
מחליפות פרטים: היא מספרת לי על הקרן ועל המחקרים ועל הפרס ואני נותנת לה כתובות וטלפונים
ותאריכים.

"תקבלי מכתב בדואר" בטון ענייני היא מסכמת את השיחה שלנו.
"למה בדואר בעידן המייל?" אני שואלת חסרת סבלנות. "ככה זה
באוניברסיטה" היא עונה.

שמונה וארבעים. זה שנכנס לפני לרופא עוד לא יצא. מה אני עושה עם האיחור, עם
הידיעה שקבלתי, עם סדר היום השתבש לי, עם השמחה הזו שאני מרגישה אותי מתפשטת בתוכי.

"תשמעו איזה דבר מוזר קרה לי הבוקר" אני מסמסת בווטסטאפ
המשפחתי. הדלת של הרופא נפתחת סוף סוף. אם אני אהיה יעילה, אולי בכל זאת אצליח
לעמוד בתכנית של היום.

בְּפַעַם הֲבָאָה שֶׁנִּתְחַבֵּק,

אֲנִי רוֹצֶה

לְצַמְצֵם אֵת הָרֶוַח שֶׁבֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.

לְהָסִיר אֶת הַבְּגָדִים

לְהוֹצִיא אֶת חֶלְקִיקֵי הָאֲוִיר

לְסַלֵּק אֵת ההיסוסים,

וּלְדָבוּק בְּךָ חָזֶה אַל חָזָה, יָרֵךְ אַל יָרֵךְ.

וּבַשְּׁבִיל בּוּעוֹת הָאֲוִיר שֶׁעוֹד נוֹתְרוּ

אָבִיא אֵת הַשּׁוֹאֵב הֶחָדָשׁ

שֶׁיִּשְׁאַב אוֹתָנוּ

עוֹר אֵל עוֹר

עַד שֶׁנִּצְמָד בוואקום.

התגעגעתי

רוצה לחזור לכתוב פה.

בבוקר מהרתי לצלם מספיק עותקים מהספור שכתבתי אתמול עד השעה אחד וחצי בלילה. אני אף פעם לא זוכרת כמה אנחנו בדיוק, אולי שש עשרה ואולי יותר או פחות. בשעורים שבהם אני קוראת אני במתח. כל הגוף שלי ער אפילו שכמעט לא ישנתי. בזמן הצילום חשבתי על זה שבתחילת השנה הספורים שלי השתרעו על דף אחד ועכשיו זה שני עמודים. זה אומר שלמדתי 'להחזיק' ספורים ארוכים יותר. הייתי מרוצה מזה.

בתחילת השעור נראה שהמנחה במצב רוח טוב במיוחד. לפי ההקדמה לא נראה לי שבא לה להתעסק בהקראת סיפורים ובביקורת עליהם. מצד שני, מה יהיה עם אלה שהתחייבו להביא? במקרים כאלה יש לי נטייה לוותר. אל תוותרי אומר לי קול מבפנים. "מה דעתכם, חשבתי שנקדיש את השעור הזה לדיון במקום להקריא סיפורים" היא אמרה-שאלה. כולם שתקו. "לא נראה לי שהכנו נושא לדיון" אמר אסף הדוקטור, "אל תנהל לי את שעור" היא אמרה בקול קצת מתעצבן. "גם אם יש לי רעיון לא הייתי אומרת אותו מראש. אני שונאת שכל הדברים ידועים מראש, בגלל זה התגרשתי פעם שניה, בשביל לא לדעת הכל מראש" היא חייכה. היא גם לא אוהבת שיוצאים נגד הרעיונות שלה. ההמשך כבר ידוע מראש. היא שואלת אותנו מה דעתנו אבל היא כבר החליטה וזה מה שיהיה. בסוף היא הציעה שנתחיל בדיון ולקראת הסוף נקריא את הספורים באוטוסטרדה בלי לעשות עליהם דיון.

התחלנו בדיון. דיון זה שהיא מדברת מונולוג ומתישהו אחרי חצי שעה בערך שואלת אותנו מה דעתנו. גם הפעם זה היה ככה. היא חלקה אתנו את חוויותיה כמנחה בסדנא, ועברה להרהורים בקול רם על מה זה כשרון ומה דוחף אדם לכתוב ומה עושה לו הכתיבה וגם על העצירה בכתיבה. על החשיבות שלה. אחרי זה היא שתקה לרגע ושאלה אותנו אם נרצה להגיד משהו. זמן השעור כבר התקצר מאד. נורית פתחה ואמרה מה הסדנא הזו נתנה לה. אסף דבר על השינוי שעבר בנושאי הכתיבה שלו. "פעם כתבתי על כל מיני דברים ובכלל לא על עצמי, פה למדתי שהעולם שלי זה הכי מעניין וכשאני כותב על עצמי יוצאים לי הדברים הכי טובים" רוני אמר שהוא חי כחריג בעולם הזה ושבסדנא הוא למד להרגיש איך זה להיות כמו כולם. אני שתקתי. הייתי עסוקה בשאלה אם אקרא היום או לא. השעון כבר התקדם נורא והיתה לי הרגשה שבסוף לא ישאר זמן לקרוא.

ואז, עשרים דקות לפני סוף השעור, נורית שגם היא הביאה ספור להקראה שאלה בשקט "ומה עם התכנית האמנותית?" היא התכוונה להקראות. "נכון, נכון" אמרה המנחה בחוסר רצון. "בואו נעבור להקראות, אחת אחרי השניה, ובלי יותר מדי הערות, טוב?"

גלית היתה הראשונה. את הספור שקראה כבר שמעתי בסדנא אחרת. הדבר הכי מעניין בספור שלה היה השפה שבה השתמשה. נורית הביאה ספור מעניין ממש שלא הספקנו להגיד עליו כלום. אני הייתי השלישית והאחרונה לקרוא.

בין הספור השני לשלישי באמצע ההקראה של נורית נכנסה זו מאגודת הסטודנטים לעשות משוב על ההוראה. חשבתי שבגלל זה נוותר על ההקראה שלי. לרגע שוב חשבתי שאולי אוותר. כבר היה ממש סוף השעור, בחוץ כבר נשמעה המוזיקה של ארועי אגודת הסטודנטים, גם הנושא של הספור לא כל כך התאים לאווירה החגיגית שהיתה בשעור, אבל בזמן שהיא חלקה את דפי הסקר נורית הציעה לי לחלק את דפי הספור שלי. הסקר קצת התעכב וכבר היה ממש סוף, המנחה נכנסה חזרה לכיתה, היא תמיד ממהרת וחשבתי שגם הפעם תגיד שזהו, השעור נגמר, במקום זה היא התיישבה בחזרה ואמרה לי לקרוא.

ואני קראתי. לא סיפור קל. זה ספור על שכול ועל ההתמודדות איתו. כשסיימתי השתרר שקט. התחלתי לשמוע הערות כמו: זה טוב, זה מצויין, וגם מבטים ותנועות ידיים שסימנו שזה טוב.

המנחה שתקה ארוכות, היא שאלה אם יש למישהו מה להגיב. כמה אמרו שאהבו, אחד אמר הערה שלא כל כך הסכמתי לה היא לא אמרה כלום רק הביטה לעברי במבט מצועף כזה. המוזיקה של האירועים בחוץ הלכה והתגברה, "California dreaming" נכנסה לתוך החדר ואז היא התחילה. היתה לה הצעה קטנה לשיפור. לא משהו עקרוני. חוץ מזה היא אמרה שזה היה הדבר הכי טוב והכי שלם שהבאתי השנה, ושפכה עליו מילים כאילו שאין לחץ לסיים את השעור. לא הייתי מוכנה לזה. את השיר הבא שנגנו בחוץ כבר לא הצלחתי לזהות מרוב התרגשות.

השבוע חזרנו ללמוד בלי אושר.

ביומיום האוניברסיטה הזו היא מקום מנוכר. היא רחוקה ממקום ישוב, נטועה בלב שמורת טבע באופן שלא מתחבר לסביבה, ובאמצעה המגדל הבולט למרחקים ומזדקר לו כמתריס כלפי מעלה. יש בה אוסף של חדרים, ותכניות ואנשים שמתרוצצים מחדר לחדר בלי קשר ביניהם. אבל בתכנית הזו יש משהו אחר. האנשים שמתקבצים אליה, הוויית הלימוד המיוחדת שחלקה שעורים וחלקה סדנאות. הפסיפס האנושי מאד אחר, מאד שונה מן הניכור שבחוץ. החיבורים שנוצרים בין האנשים שכותבים וחושפים את עולמם, תחושת האמון שנוצרת בעקבות החשיפה העצמית – זה דבר מאד מיוחד ומאד מחבר.

כל כמה שאנחנו עסוקים בחשיפה ומביאים את הקרביים שלנו את החדר של הסדנא, ככה אני יודעת כל כך מעט על זה שיושב בכסא שלימיני או לשמאלי. יש בזה צער אבל גם יופי. הצער הוא על כך שהממדים היותר רחבים של האדם ואישיותו הרב גונית והמגוונת, מתגלים רק אחרי שהוא איננו. מצער שזה ככה. אבל במתח שבין הגלוי לנסתר מן העין יש גם יופי. כל ההוויה שלנו בנויה על המתח שבין הגלוי לסודי. בין מה שאנחנו בוחרים לחשוף לבין מה שאנחנו מסתירים. בין מה שגלוי ובולט ומובא בכתיבה לבין מה שמצריך ירידה למעמקים.

כל כותב הוא האנתרופולוג של חייו. בכתיבה שלו הוא מספק לנו הצצה למקומות שרק הוא ראה, כמו הרווח ההוא שבין דלת המטבח לתנור, למקום שאיש מלבדו לא ראה ולא נגע בו. הראיה המיוחדת של הרווח ההוא היא המקום שממנו באה הכתיבה. בתהליך הכתיבה אנחנו לומדים לגעת בכאב שיש ברווח הזה ולדבר עליו. הרווח הזה היה הצער הגדול על האבדן.

השבוע כשחזרנו לשם ללמוד בלי אושר, הרבינו לדבר עליו ולגלות עד כמה מעט ידענו עליו. לא הרבה היה גלוי לפנינו בכל מה שקשור לחייו, למאבק ההישרדות שלו, לחלומות שלו. שברי מידע וקטעים של חוויות חשפו בפנינו את עולמו של בחור צעיר שהתמודד עם קשיים רבים בחייו מאז הפך נכה צה"ל. רק מעט מזה הכרנו.

הפרידה הפתאומית הזו שנכפתה עלינו חידדה מחשבות כמו כמה אנחנו באמת מכירים את הקרובים לנו ומה אנחנו יודעים עליהם. הנפש היא אוסף של כל כך הרבה מבואות וחדרים פנימיים ומקומות שכל כך קשה להכיר אותם, ואיך נדע להכיר אותם? זה כרוך בכאב ובאומץ לרצות להתקרב באמת, לגעת בכאב ולהרגיש אותו. עד כמה אנחנו עושים את זה באמת?

וגם דברנו על ההנצחה ועל המשפחה שלו ועל הקשר שלנו איתם. כשאדם צעיר מסיים את חייו באופן כל כך טראגי, זה משאיר את סביבתו מבולבלת וכואבת ורדופה בתחושות אשמה על כך שהוא איננו ואנחנו ממשיכים לחיות. איך עושים הנצחה באופן רגיש עדין ומדוייק מבלי ליפול למקום הזה של רגשי האשמה?