במזג אויר סוער כמו זה שיש כאן השבוע, לא באמת משנה מה לובשים – הבגדים ממילא נכנעים לרוחות הפראיות ומתכופפים ממצד לצד ללא שליטה. אפשר להישאר בבית ולחכות שהכל ירגע, או  'ללכת' עם מזג האוויר הזה. לזרום איתו כמו שזה מתבקש.

החורף אצלנו לא סובל יותר מדי ממצבי רוח משתנים. לא קר מדי, לא חם מדי. בינוני כזה אפילו פושר. השבוע היה קר מאד. בתוספת הרוחות זה היה ממש מזג אוויר של אירופה. אני מפנטזת על מעיל כבד אבל מוותרת עליו. יותר נוח להסתובב עם משהו קצר שמאפשר לצאת ולהיכנס לאוטו בקלות. עם זה אני מסתדרת בקלות.

אני אומרת לעצמי שלא צריך לקחת את החורף יותר מדי ברצינות. זוהי עונה שאין בה יותר מדי דרמות ובגלל זה היא מושלמת ללבוש לא דרמטי. מספיק לזרוק איזה סוודר ומעיל ולצאת החוצה, ואולי אפילו לקחת מטריה למרות שזו כבר באמת הגזמה כי מה כבר יכול לקרות? מקסימום ארטב קצת או שמכונית מזדמנת תשפריץ מים על המגפיים החדשים שקניתי. כי זה מה שקורה כשיוצאים מהבית במזג אוויר כזה.

החורף הוא שיבוש סדר. צריך להוסיף שכבות על שכבות על שכבות עד שמגיעים לעצם העניין. בדיוק מהסיבה הזאת המין, למשל, בחורף הופך אטרקטיבי יותר. בגלל עצם השכבות. בגלל תנועת השכבות שדורשת להסיר ואחר כך לכסות.

החורף גם מאפשר ליצור מראה בלתי נשכח, בכל הקשור בללבוש את הדבר הנכון. זה הזמן לקחת את הלבוש הבסיסי ולהוסיף עליו את הדבר הקטן הזה שיהפוך אותו מבלתי נראה לבלתי נשכח. צעיף קטן או חגורה דקיקה או צמיד יכולים לחולל מהפכה במראה החיצוני.

כי ככה זה עם החורף. דווקא הדברים שלא שמים לב אליהם הם אלה שמשנים. דווקא הקטנוני הזה יוצר את התמונה הבלתי נשכחת שאחר כך נלך איתה במחשבות עוד שעות ארוכות. הפרטים הכמעט בלתי נראים הופכים להיות חשובים יותר מאלה שבולטים לעין. רק למי ששם לב, כמובן.

החגים האלה הם יותר מדי חופש בשבילי. כל הזמן צריך להיות עסוקים בלתכנן מה לעשות, איך להעביר את הזמן, לארח, להתארח, לבשל, לנקות, לסדר, להתכונן לקראת.. לחשוב על מתנות. תגידו, מה רע בשגרה, אה?

בחופש אני מבלה 24 שעות בבית עם אנשים שבדרך כלל אני רגילה לראות אותם חצי שעה פה וחצי שעה שם ועוד 3 שעות בערב.. שכולל בתוכו גם הכנות לארוחת ערב, תליית כביסה וקיפול כביסה, טלפונים לחברות וכו'.. העבודה, שהיא העיסוק המרכזי שלך ביומיום, נדחקה לקרן זית. עכשיו את עם הילדים (בא לך לעשות לי  משהו קטן לאכול? אז מה אם 00:30 בלילה...) אני הכי מרגישה בבית כשאני בעבודה..

כל הזמן נוסעים. או שבאים או שהולכים. לא תמיד בא לי אבל צריך. אחרת איך נפגש? לא בא לי לראות, להדחק בחניה בלתי אפשרית, לפגוש דברים ש'בחיים לא ראית דבר כזה', לאכול בחוץ, להשתזף ולהתמלא בחול ים, לקנות דברים שלא צריך, להתחבק עם זו שלא ראיתי שנים,  להיתקל בדברים ש'אין כאלה בארץ' ולהגיד שנהניתי.

חו"ל? בשביל מה זה טוב. מה יש שם לראות שלא ראיתי? חו"ל מעלה את כל המפלסים למעלה: מפלס הסבלנות, מפלס הצפיפות, מפלס ניצול הזמן ביעילות. רבים בקלות. הכל הופך להיות טעון וסוער עד גבה גלי.. חלק גדול מהריבים בעת נסיעה מעבר לים קשור בהתנגשות של לוחות זמנים. ככה, בארץ, בנאדם לא מבלה נון סטופ עם מישהו. הוא הולך לעבודה, חוזר, יש לו כל מיני עניינים, אבל בחו"ל, את צמודה לזוגי שלך לטיול מהבוקר עד הבוקר. וכך צריך לתאם זמני קימה והליכה לישון (יש רק חדר אחד במלון ואין לאן לברוח) קצבי הליכה וזמני אכילה, ומיני מזונות ורצונות מנוגדים..

חופשה ארוכה לא עושה אותי יותר מאושרת. חופשה טובה בשבילי היא כזו שתפורה למידותי והיא במינון הנכון.. הגעתי למסקנה שמה שעושה אותי למאושרת זה בעיקר הדיבורים על החופש.. התכנונים, המחשבה על מה שיהיה. הכי אני נהנית מהמשחק המקדים.. לצאת זה כבר פחות חשוב.

השעון הביולוגי שלי ושעון החורף עוד לא מסתדרים ביניהם. אני ממשיכה לקום כל בוקר ב-4:45 ולחשוב שהשעה היא 5:45. רק כשפעמוני השעון בסלון מצלצלים ששה צלצולים, אני שמה לב שקמתי שעה אחת מוקדם מדי. כשאני מגלה את זה כבר הלכה לי כל השינה. אני מחפשת תעסוקות בוקר שלא עושות יותר מדי רעש, הבוקר זה הכביסה. אני אוספת את הכביסה, ממיינת לצבעוניים ליותר וצבעוניים פחות, מפעילה מכונה. בינתיים האור מבחוץ פולש דרך החלונות לתוך הבית. בחמש בבוקר האור רך.

וגם לשקט יש צליל אחר. בשקט הזה הקולות מתחדדים. פחי הזבל המתרוקנים למשאית. עיתוני הבוקר שטסים להם לאורך השביל ונוחתים כל פעם במקום אחר בגינה. מכוניות ממהרות לדרכן. המים בקומקום החשמלי המתחממים בקול. הזבוב הטורדני מאתמול הופיע שוב. כמה זמן חיים זבובים? קראתי באיזה מקום שזבובים חיים בין שבועיים לשלושה. מאתמול אני מנהלת נגדו קרב ללא הצלחה. הוא מצליח להתחמק מכל מארב שאני מציבה.

אני מוצאת אותו מסתובב במיטה. "אתה לא ישן?" ברור שהוא לא ישן אחרת  לא הייתי יכולה לדבר איתו.. "קשה לי להרדם" הוא עונה. 'בא לך לשתות איתי קפה?' אני שואלת. השעה חמש. הוא קם מהמיטה מחבק אותי אומר 'נפרדנו'. אני קצת מופתעת בעיני הם נראו חמודים ביחד אני רוצה לשאול אבל בוחרת שלא. העיניים שלי משתוממות.. הוא מסיט את המבט הצידה שלא אפגוש את העיניים שלו וחוזר למיטה. יהיה קפה לבד. אני והזבוב.. אני יוצאת החוצה להביא את העיתונים.

מכונת הכביסה מסתובבת לה במנגינה משתנה. רעש המים הנכנסים, הכביסה המתערבלת, במהירות של 1000 סיבובים בדקה המים נשאבים החוצה.. עיתוני הבוקר פרוסים על השולחן יחד עם הקפה. הזבוב לא מפסיק לנחות ולהמריא. הוא חג מסביבי וכל פעם נוחת על חלק אחר בגוף שלי. החלקים החשופים הכי אהובים עליו. אנחנו לא מסתדרים ביחד. איך נפטרים ממנו?

ביום ראשון היא הציעה שנלך לחגוג ביום שני מכיוון שיש לי יום הולדת ביום חמישי. סבבה אמרתי. אנחנו חברות לעבודה שנים רבות ונפגשות הרבה על רקע כזה או אחר וגם עם האחרות זה ככה ובכל זאת כשהלכנו ביום שני לבלות במסעדה, ישבנו שם 3 שעות ולא סתמנו את הפה לרגע. ואפילו שאנחנו מכירות כל כך טוב, מסתבר שתמיד יש עוד שכבות שעוד לא הגענו אליהן.

אחר כך כשחזרתי הביתה הוא שאל אותי על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה שעות. אנחנו מדברות על הכל. על הילדות ועל היחסים עם בני הזוג, ואצלנו זה מגוון. יש בנו נשואות ופרודות ואחת שחיה בזוגיות שנייה, ועל הילדים, ועל התחביבים ועל התכניות לשנה הבאה וגם קצת על העבודה ועל העתיד ותמיד אנחנו מצטערות שצריך להיפרד. ובפעם הבאה שנפגש  לחגוג יום הולדת לחברה אחרת, גם אז נבלה שעות ולא נסגור את הפה לדקה...

נשים יש ביניהן חיבורים שאני לא רואה אצל גברים.  גם גברים יכולים לנהל שיחות נפש ולדבר על מיליון נושאים אבל ההבדל הבסיסי הוא שבדרך כלל הם לא יתכננו להפגש רק בשביל זה. תסתכלו מסביבכם, כמה מפגשי גברים על טהרת הגברים אתם מזהים? ומה עושים במפגשים האלה?

לפני שבועיים נסעתי לתל אביב (זה היה אחד מאותם ימים חמים) להפגש עם חברה. פעם עבדנו יחד ונשארנו חברות. לפעמים אנחנו לא מדברות כמה חודשים. זה בכלל לא משנה. ברגע שאנחנו נפגשות, התחושה היא שאנחנו ממשיכות מהנקודה ההיא שבה הפסקנו בפעם האחרונה. ורק בגלל שהייתי מתוכננת לחזור הביתה מראש נפרדנו בתשע בערב אחרי שבילינו יחד מהבוקר.. זה היה יום של קרבה ואהבה וחום ונגיעה בכל.. שום דבר לא הפריע לנו, אפילו לא החום שבחוץ. כל פעם אמרנו לעצמנו שמזל שלא כל כך חם..

מה יש לכם לעשות 9 שעות ביחד? שאל אותי הבנזוג כשחזרתי הביתה. לכי תספרי לו שזה לא הספיק לנו.. ואם אפשר היה היינו ממשיכות עוד.

גברים לא עושים את זה. אני מסתכלת על החייל שלי, על החברים שלו. יש ביניהם חברות נהדרת. ממש רשת תמיכה. מתי זה יתפוגג, אני שואלת את עצמי? אחר כך כל אחד יתפזר לדרכו, הם בקושי יפגשו, יווצרו חברויות חדשות בעבודה בלימודים ותמיד יהיה געגוע למה שהיה ואיננו עוד.  ואם הם כבר נפגשים זה בגלל שמישהו זימן להם את זה כמו במילואים או מקומות עבודה שיוזמים מפגשים 'רק לעובדים'.. אני מכירה מעט מאד גברים שיש להם מסגרת של חברות של גברים.. שנפגשים כדי להיות ביחד, מבלים ביחד ובהצהרה עושים להם זמן להיפגש כדי להיות ביחד. כשאני נתקלת בזה אני ממש מתפעלת. כי לרוב זה לא מחזיק מעמד.. אחרי שהם מתחתנים זה בדרך כלל מתמוסס.. כי הם חזקים ולא צריכים תמיכה וכל מיני דברים מעיקים ומציקים כאלה; דברים כאלה צריכות רק הנשים שבאופן טבעי הן חלשות ונזקקות יותר.. ורק במילואים הם מרשים לעצמם שגברים אחרים יחדרו למרחב הפרטי שלהם, ולדבר על נושאים שהם לא נשים וזיונים וכו'.. ובגלל זה גברים אוהבים לצאת למילואים, אפילו אלה שמכחישים שזה ככה..

עכשיו אני מחכה שהגברים יבואו לפה להתנפל עלי.. יאללה..