קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.

אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים. מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.

מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה. השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת במקום שפעם עבר בו הגבול.

קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.

את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.

בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ כמו בחפירות ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות משפחתם.  

בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על אבי שלא סיפר לי על ילדותו. אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי .את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה, דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם.  מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה.

בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב Korzec באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. 

העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ היא ממש "חור".

בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט 'צברית'. עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.

קוריץ שקקה חיים יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח תקווה).

אנחנו משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה שגדל אצלן בחצר.

בסמטאות אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...

פה ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי". לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו של יהודה.

מסיפוריה של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית. אמא שלו הסתתרה במרתף הבית ולכאן חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש הזה נוגע ללב..

חם בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן.

אחרי כמה ימים של ביקור בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...

.

אני אוהבת את המנהג של ליל הסדר שבו כל המשפחה כולה מתכנסת ביחד לארוחת חג. למרות השעמום העולה מדפי ההגדה ומהסיפורים שאף אחד לא באמת מתעניין בהם, אני מתפעלת כל פעם מחדש מזה שמעשייה דמיונית, על יציאת מצרים בדרך של נס, מצליחה לכנס כל שנה המוני משפחות אל שולחן הסדר כדי לשמוע, כל פעם מחדש בנוסח שאינו משתנה, את אותו סיפור מופרך שאנחנו קוראים בהגדה של פסח.

ההתכנסות הזו כוללת כל מיני מנהגים שאנחנו חוזרים עליהם שנה אחר שנה באותה מתכונת בדיוק. המנהגים שהיו נהוגים בבית הורי חוזרים על עצמם באותה המתכונת בדיוק, בבית שלי ועכשיו גם אצל ילדי בכל פסח מחדש. בשבילי פסח מדגיש יותר מכל את זה שאנחנו חלק ממשפחה, שיש לנו שורשים והשורשים האלה שילכו ויצמחו, תמיד ישארו באותה מתכונת של זכרונות בית אבא.

העיקר בחג הזה הוא הסיפור שסביבו אנחנו מתכנסים לליל הסדר. אצלנו בבית זה היה אבא שלי שהיה עורך את הסדרים של ילדותי. אבא שלי שאיבד את כל משפחתו ונותר לבדו בעולם, הקים משפחה מחדש וכינס אותה סביב שולחן הסדר לקיים את הסדר במתכונת שזכר מבית אבא שלו. אבא שביום יום היה אדם נחבא אל הכלים בליל הסדר הפך פתאום לאיש אחר. בערב ליל ההסדר היה מתלבש בבגדי חג ויושב הדור בראש השולחן לנהל את הסדר המשפחתי. לכולנו היה ברור שזו לא עוד ארוחה משפחתית ושמשהו חשוב קורה כעת. משהו שקורה רק פעם בשנה.

אמא היתה מוציאה את ערימת ההגדות ששמרה מתחת לערימת המגבות ומחלקת שיהיה לכל אחד. את ההגדה המהודרת היתה נותנת לאבא ואנחנו קבלנו הגדות שחולקו בחינם יחד עם העיתון שהיינו קונים בחנות של סטופניצקי לפני החג. גם אנחנו היינו מתלבשים בבגדי חג שקנו לנו במיוחד לפסח, ובשעת ערב היינו מתכנסים מסביב לצלחת הפסח לשמוע את אבא מספר את סיפור יציאת מצרים ולטעום מהמאכלים שמסמלים את מנהגי החג.   

אין לנו עניין אמיתי בסיפורים המצויים בהגדה והוויכוחים המתנהלים מסביב לשולחן לא עוסקים בשאלה אם המצרים צדקו או לא צדקו בכך שהכבידו את ידם על היהודים ולא נתנו להם לצאת ממצרים. אנחנו מגיעים לשולחן המשותף הזה בליל הסדר כי זה מה ששמענו מההורים שלנו בדור הקודם וזה מה שנרצה להעביר לילדים שלנו והם יעבירו זאת לילדים שלהם ויספרו כי הדור הקודם סיפר להם וכן הלאה. וכן הלאה. זאת המורשת הסיפורית והיא משפיעה לא פחות והיא משמעותית וחשובה.

ליל הסדר כולל הרבה רגעים של קריאה ושמחה ושירה וגם אוכל טוב שטרחו עליו מיטב המבשלים במשפחה בטרם החג, אבל הוא כולל גם רגעי תזכורת חשובים שאנחנו, צאצאי הצאצאים של מי שיצא פעם ממצרים, יושבים מסביב לשולחן החג כל שנה מחדש כדי לציין את האירוע הזה, במנהגים שעוברים מדור לדור ושלמרות כל פלאי הטכנולוגיה והתקדמות שום דבר לא השתנה בהם.

ליל הסדר מזכיר לנו מחדש שסוד הקסם הוא בפשטות. במשפחה המתאספת לחגוג ולשמוע יחד סיפור ולמשפחה הזו יש שורשים שמהם יצמחו פירות.

בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת
סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם סלט מיונז. אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת
הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת
לא הייתה נכנסת.

סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד
מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך
הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שאחרי
השבת.

אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי
היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ, את קרש החיתוך
והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את מרכיבי הסלט. ראשון
היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים
הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. הסלק
מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר
הירקות.

כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה
שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט
אוטומטית, שאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.

בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין
הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם צריך לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר
מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם. לא יכולת
לקרר אותם קצת יותר, הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם
שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם אם מקררים עוד קצת, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי
שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כי כבר רצתה שהסלט יהיה מוכן.
אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלי שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול,
היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף. הקיר הקטן שחצץ בינינו לא
הפריע לה להעיף מבט לכיווני, מידי פעם, כדי לראות שאני עושה כדבריה.  

כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת
החיתוך. את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי, היתה אמא אומרת תוך שהיא עומדת מאחורי
ומתבוננת. זה לא גדול הייתי עונה ומיד מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד
כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות
קוביות. לפעמים היה נוסף גם הסלק.

כל זה נאסף בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות. לקראת
סיום אמא היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה
ששמרה במיוחד למלאכה הזו. באמצע היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה
הסלט היה עובר לשכון במקרר עד לזמן הארוחה.

עכשיו צריך היה לפנות את כל הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת
ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז אמא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי.

בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא
היה נגרר אתנו עוד כמה ימים לתוך השבוע הבא עד שבסוף היה מוצא את מקומו בפח.

לא חלפו ימים רבים וכבר החלו להשמע במטבח ההכנות לסלט של סוף השבוע
הבא.

 בשולי הדברים אני יכולה לספר שמאז הסלט הזה לא נכנס אלי הביתה..

המשפחה שלי מאד קטנה,
היו בה רק אבא ואמא ושתי בנות. כמעט אף פעם לא היו לי סבא וסבתא ודודים ובני
דודים. הדודה פסיה והדוד טוביה היו פליטים כמוהם שבארץ התחברו למשפחות כי לאף אחד
לא היה קרוב אחר מלבד השכנים ברחוב.

לסבי וסבתי מצד אבי
היו 5 ילדים. כשהכיבוש הגרמני הגיע לכפר שבו גרו בפולין, אבי ושתי אחיותיו הגדולות
כבר היו נשואים ובעלי משפחות. שתי האחיות הצעירות עוד לא הספיקו להתחתן ולהקים
משפחה. אבי גויס לצבא האדום ונדד עם גדודי הצבא לערבות רוסיה. יום אחד פגש בחייל מכפרו.
זה גילה לו שמשפחתו כולה נרצחה בחיסולים ההמוניים שבוצעו בכפר בו גר בשנת 1942.

אמא שלי גדלה במשפחה
שבה היו 5 ילדים, בת אחת וארבעה בנים. לארץ היא הגיעה אחרי שנישאה לאבי. אמא שלה ושני
אחיה הקטנים נשארו בברית המועצות והקשר איתם נותק לגמרי. בשלב מסוים, התחיל קשר
מכתבים בין אימי לסבתי. המכתבים עם השורות המושחרות של הצנזורה, היו מגיעים אלינו
אחת לתקופה. אמא היתה מסתגרת עם המכתבים האלה בחדר השינה, נושמת לתוכה את ריח המילים
שהגיעו מעבר למסך הברזל ומנסה להבין מבין השורות את מה שלא נכתב שם. ככה למשל, נודע
לה שאחיה הצעיר, ממנו נפרדה כשהיה בן 16, מת כשהוא בן 38 שנים בלבד.

סבתא שלי הגיעה לארץ באמצע מלחמת יום הכיפורים. אני שירתתי אז בצבא כקצינה
ביחידה לאיתור נעדרים. יום אחד כשהגעתי לחופשה קצרה הביתה גיליתי שאין לי מקום
לישון כי את החדר שלי תפסו עולים חדשים שלפני כמה ימים עשו עליה. אלו היו סבתא שלי
בת ה-73 ובנזוגה. 4 חודשים בלבד היתה לי סבתא. בזמן הזה, כשהייתי עסוקה בעיקר
בנעדרי צה"ל במלחמה ובכל פעם כשחזרתי הביתה בשאלה איפה אני יכולה לישון.

כשסבתא
שלי הגיעה לארץ בכלל לא היו לי כישורים של 'להיות נכדה' ולא ידעתי איך נכדה אמורה
להתנהג. חשבתי שעלי להיות מנומסת, לנשק אותה ולהתחבק מפעם לפעם. למרות הקרבה
המשפחתית הרשמית שהיא 'סבתא שלי' בשבילי היא היתה זרה לגמרי והתקשיתי להרגיש אליה
קרבה.

חלק
מהתפקידים בחיים אנחנו לומדים מחיקוי ומהתבוננות באחרים. על העולם הזה
של 'לגדול עם סבתא' למדתי דרך התבוננות בחברות שלי שהיתה להן סבתא בבית. בדרך כלל הסבתא
היתה אשה זקנה ולפעמים חולה. העברית של הסבתא היתה מתובלת במילים ביידיש או תימנית
ולא תמיד אפשר היה להבין מה היא אמרה. תוך שאני מאמנת את עצמי למצב החדש שבו גם לי סבתא, מנסה ללמוד איך
מתקשרים איתה ועונה בעברית לשאלות שהיתה שואלת אותי ברוסית, היא חלתה. וכמו שהגיעה
יום אחד נעלמה לה יום אחד. אמא שלי נשארה אבלה וכואבת, מנסה לאסוף את השברים של
האיחוד הקצר עם אמא שלה, לטפל בבן זוגה.

בכך מסתכמות פחות היותר החוויות שלי של "לגדול עם סבתא".