לא עמדתי בהבטחה שנתתי לעצמי לחזור
ולכתוב פה ברציפות ובקביעות, כמו שזה היה פעם. מאכזב אבל היו לי נסיבות מקלות.
הדד-ליין של פרוייקט הגמר שלי באוניברסיטה היה כזה שהכניס אותי ללחץ אטומי. תוך
חודש הייתי צריכה לכתוב מאמר של לפחות 4000 מילים ולכתוב סיפור שאורכו 14 עמודים.
משימות לא פשוטות בכלל. אני מכורה לדד-ליין. בלעדיו אני מורחת את הדברים עד כדי
סכנת ויתור.. הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי את זה. הסיום היה כבר ממש מעבר לפינה. יכולתי
לראות לו את הלבן בעיניים. כתבתי כבר כל כך הרבה עבודות. לא יכול שדווקא עכשיו אני
אוותר.

המאמר היה אמור להיות ניתוח ספרותי של
סיפורים קצרים של סופר/ת אחד מהיבט שאבחר להתמקד בו. בהתחלה היה קשה לי לבחור את
מי אקרא. עברתי מסופר אחד לסופר אחד. כל יום התעוררתי עם בחירה חדשה ובלילה כשהלכתי
לישון – ויתרתי עליה. עברתי מאפלפלד ליהודית הנדל לאורלי קסטל-בלום ואחר כך עברתי
לאליס מונרו, זוכת פרס נובל של אותה שנה, ובסוף החלטתי על אידה פינק. אידה היא סופרת
שואה שכתבה סיפורים קצרים מרתקים. ימים שלמים שקעתי בסיפוריה. בכתיבה המיוחדת שלה היא
הצליחה לגרום לי להרגיש כאילו אני חווה את הדברים בעצמי ממש. עד שיכולתי לראות שם את
אבי ומשפחתו. אחרי שקראתי אותה היה ברור לי שאני לא יכולה לבחור במישהו אחר. אבל חוויית
הקריאה היתה כל כך מטלטלת עד שהיה לי קשה לתפוס מרחק מהם כדי לעסוק בהם בכתיבה
ולדבר עליהם. באופן ספרותי.

כבר חשבתי לוותר אבל לא החלטתי שלא.
נאבקתי עם עצמי. החלטתי להתמקד בסיפורים העוסקים בשחרור. אלה ששרדו וחוזרו הביתה,
לחיים הרגילים. הכאילו רגילים. לשגרה. איזו מילה זו ה'שגרה' הזו. איך אפשר לחזור
לשגרה אחרי שנותרת לבד בעולם. אחרי ששכבת מקופל במחבוא שבועות וחדשים, מפחד שעוד
רגע יגלו אותך ובסוף חטפת מחלות שבקושי יצאת מהן. שבזכות המחבוא הזה ניצלת אבל
נשארת חייב למי שהציל אותך ושנים אחרי ההצלה עליך לשלם כופר כספי על זה.

הדרך שבה היא מספרת את הדברים כבשה אותי
לגמרי. אין אצלה רגשנות יתר, אין אצבע מאשימה. רק אוסף של סיטואציות קטנות שלקוחות
מן החיים, שעוסקות בטבע האנושי, שאחרי שמעכלים אותן מבינים כמה הזוועה גדולה.

וזה מה שעשיתי. כתבתי על איך היא עושה
את זה. כיצד, בדרך התיאור המיוחדת לה, היא מעוררת בי, הקוראת, את תחושת החוויה
הקשה. היה לי קשה לכתוב אבל היה בזה גם משהו משחרר. העיסוק בזה חיבר אותי אל אבא
שלי שחזר את העיירה שלו כדי להבין שהוא נותר לבדו בעולם. כתיבת המאמר הזה הביאה
אותי לתחושה של השלמה. היה בקושי הזה משהו מאד משחרר.

ואז עברתי לכתוב את הסיפור שלי. את
ההתחלה שלו עשיתי כאן בקטעים שנושאם "עץ המשפחה". בשלב כלשהו הרגשתי תקועה.
היה לי רעיון לא רע אבל הוא לא התפתח למתווה של סיפור שלם. היו לי הבזקים פה ושם.
מחשבות. רעיונות שהתחילו טוב אבל לא הבשילו. כבר חשבתי לוותר ולכתוב על משהו אחר
אבל הרגשתי שאני לא באמת רוצה לוותר.

ימים שלמים הסתובבתי בראש עם רעיון שלא
הבשיל. הפכתי בו לכל מיני כיוונים. כבר היה לי משהו שכתבתי באורך של 3-4 עמודים,
אבל לא כזה שיתפתח לכדי 14 עמודים. בשביל שיתפתח צריך לשבת ולכתוב וזה מה שעשיתי.
כפיתי עלי את מלאכת הכתיבה. מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה ישבתי וכתבתי וכתבתי.
לפעמים היה קשר בין הדברים ולפעמים לא. או שנדמה היה לי שלא. אבל זה עבד. הרעיון
התפתח והפך להיות סיפור של ממש.

לפנות בוקר סיימתי לכתוב אותו. 10
עמודים ברווח של אחד וחצי או 14 עמודים ברווח כפול. בשלוש לפנות בוקר כשגמרתי
לכתוב הרגשתי מרוקנת לגמרי אבל מאושרת. סיפור זה כמו לידה.

יש לי עוד יומיים עד ההגשה. כבר יש לי
מחשבות על מקומות שבהם אוכל לשפר, להוסיף עוד קצת כדי לפתח אותו יותר.

ביום שני הכל יהיה מאחורי. אפילו שיום
שני עוד לא הגיע, תחושת ההקלה כבר מציפה אותי.

למי לא היה בבית בוידעם? 
פעם כולם ידעו מה זה בוידעם, אותה עליית גג ששימשה כמחסן, לא כמו זו שמתוארת בספרים או בסרטים. כל מי שגר בבית קטן או בדירה קטנה היה לו בבית כוך כזה מתחת לתקרה, במסדרון או שהיה פתח בשירותים או באמבטיה. התקרה במקום הזה היתה נמוכה במיוחד.
היתה לבוידעם הזה דלת שאפשר היה לפתוח אותה רק אם עולים על כסא או סולם.

ומה היה שם בבודיעם הזה? כל מה לא השתמשנו בו באותו רגע, למשל תנור החימום על נפט שהשתמשנו רק בחורף, הספרים והמחברות מהשנים שעברו. שטיחים מגולגלים, שקיות מפוצצות בבגדים שאולי פעם נשתמש בהם שוב. התנועה אל הבוידם היתה בדרך כלל רק בכיוון אחד. מלמטה למעלה. הטקס היה ידוע. אמא שלי היתה מכינה את השקיות מראש וכשאבא שלי היה מגיע מהעבודה, או בשבת בבוקר, היא היתה אומרת לו שיביא את הכסא מהפינת אוכל, עליו היה שם כסא קטן יותר, בזהירות היה עולה על הכסאות, היא היתה מוסרת לו את השקיות והוא היה דוחף אותם פנימה, מתאמץ ומזיע, עד שכולן נעלמו במעמקים. החבילות היו תמיד עולות אבל אף פעם לא ראינו אותן יורדות. רק התנור חימום היה יורד ועולה ולכן היה שמור לו מקום מיוחד בקצה.

אחר כך, בכל הדירות שבהן גרתי, הבודיעם היה תמיד חלק בלתי נפרד מן הדירה. מקום ששמים בו כל מיני דברים שכרגע אני לא צריכה ואין לי מקום בשבילם אבל אני גם לא רוצה לזרוק. ככה גם היום בבודיעם (שהיום קוראים לו עלית גג) אנחנו שומרים בו דברים מכל מיני תקופות: שאריות של מרצפות  מתקופת הבנייה, ומה שנשאר מהחרסינה של חדרי האמבטיה והשירותים, וגם דברים שאני עוד לא רוצה להפרד מהם כמו מחברות מלימודי התואר הראשון, מזוודות ישנות שטיילו הרבה בעולם אבל לא יזכו יותר לראות את חו"ל מקרוב. שאריות של פחי צבע, מדפים של ספריה שפרקנו . צעצועים של הילדים מהתקופה שהיו קטנים. המון קופסאות של לגו עם התכניות של הבניה. וגם קופסא עם גלויות שפעם אספתי ומכתבים מתקופות אחרות.

אבל יש לי גם בוידעם בנפש. מקום שאליו אני מרחיקה זיכרונות, אירועים שקרו, מכתבים שכתב לי זה שאהב אותי, מילים שנאמרו וגם אנשים שהיו פעם חלק מחיי. כאלה שהיו פעם מאד משמעתיים בחיים שלי אבל הם לא כאלה היום. בעיקר כאלה שאני קוראת להם גזלני אנרגיות, אנשים שלוחצים לי על הכפתורים שאני לא אוהבת שלוחצים עליהם. אני סוגרת אותם שם למעלה. הם אינם דורשים תשומת לב או השקעה. הם כמו השקיות שאכסנתי בבוידעם. אני לא רוצה להיפרד לגמרי אבל לא רוצה אותם קרוב.

יהודה עמיחי כותב שכל אחד בעולם צריך גן נטוש או בית ישן או לפחות דלת נעולה אחת שלעולם לא ישוב לפתוח אותה. ואני מוסיפה שכל אחד צריך לשמור את המפתח לדלת הזו כי אולי יום אחד יתעורר הרצון לפתוח את השקיות, לחטט בארגזים ולהתרפק על העבר.

זה קורה לי ברגעים מסוימים, בפרשות דרכים, במעברים. בתקופות שבהם אני מרגישה שאני צריכה לחטט בעבר כדי להצטייד בכוחות מחודשים. אז טוב לעלות עליית הגג ולפתוח את הארגזים. לקרוא את המכתבים שפעם קבלתי מזה שאהב אותי.

בנבירה אחת כזו מצאתי מכתבים ביידיש שאבי השאיר כמה חודשים לפני מותו, וגם צילומים שלא הכרתי מתקופות שלא ידעתי עליהן.

הנבירה הזו הוציאה אותי מהבוידעם למסע חדש. עכשיו אני אוספת מחדש את דברים וזכרונות להמשך חיי.המכתבים שמסרתי לתרגום היו דרישת שלום מארץ רחוקה. אני מתרפקת על כתב היד המוכר ועל המילים שנותרו.

בזמן שהקלדנו את השמות לעץ המשפחה הוא אמר בשקט שכדאי שנעשה כינוס משפחתי. אתה רציני, שאלתי?מאד הוא ענה. לאיזו משפחה בדיוק אתה רוצה שנעשה כינוס ואת מי נזמין. הוא חשב לרגע ואמר לי 'האיטלקים'.
החיבה לאיטליה נולדה אצלו בעקבות הקשר הרומנטי שבינתיים הלך והתפוגג. הקשר נגמר אבל האהבה לא. לא לאיטליה ולכל מה שקשור בה, האוכל, היין, הנופים של טוסקנה, והזיכרונות שלהם שם. הוא אוהב את שתיהן את איטליה ואותה. לאיטליה יוכל לנסוע מתי שבא לו. עכשיו נולד הקשר על הענף האיטלקי של המשפחה. הקשר הזה בא לו בהפתעה. גם לי.
תמיד חשבתי את עצמי כמי שאין לה משפחה עד שהעץ הזה נכנס לחיי, עם כל ההסתעפויות שלו וכל הענפים.
כנראה שלא רק לחיים שלי.
את הסיפור האיטלקי עוד לא פיצחנו כי תוך כדי הקלדת השמות התברר שיש סיפורים אחרים שמחכים.
הוא שאל אותי את מי אפשר לשאול ומי יכול לספר לנו והרגשתי לא נוח כי לא כל כך ידעתי לענות. אף פעם לא היתה לנו יותר מדי משפחה אבל מאז שעברתי לגור רחוק מכולם גם המעט הזה הצטמצם מאד והסתובב סביב אמא שלי, אחותי והילדים שלה ובערך אותו דבר גם בצד השני. המרחק מחולל פלאים. הוא גם מרחיק וגם מאפשר להגיד שזה בסדר. 

עכשיו אנחנו בעץ המשפחה והוא שואל שאלות ולי אין תשובות. סבא שלך, מתי בא לארץ, מה עם המשפחה שנותרה מאחור, מה עשה פה, וסבתא שלך, מה את יודעת עליה. הוא שואל ואני שותקת.

עכשיו כשאנחנו עמוק בעץ, אני אומרת לו שאולי נחזור לתמונות של המשפחה. אולי שם נגלה כל מיני דברים. אין לנו הרבה תמונות. כשאני מסתכלת על תמונות שלי, אני מגלה דרכן שאני דומה לאמא שלי. גדלנו במשפחה שואתית אופיינית ודי מפורקת, שלא יודעת לקשור קשרים אמיתיים ועסוקה בניסיון לתרגל נורמליות באמצעות העמדת פנים. המטען המשפחתי שלי נמצא בתווי הפנים, בגנטיקה שאני מנסה לנחש אותה, במעט התמונות שיש ובנסיון החדש הזה שאנחנו עושים ביחד לטוות את החוטים בין הדמויות ולעשות מזה משפחה, מהסוג שאף פעם לא היה לי באמת.