לפני שנה וקצת עשינו שיפוץ בבית. במסגרת השיפוץ הייתי צריכה לפנות חלק מהבגדים שלי לטובת המטרה החשובה הזו (אוף..) היו אלה בעיקר בגדי חורף שנארזו בקופסאות קרטון ונדחפו אחר כבוד לפינה בחדר אחר, העיקר שלא יפריעו. עד שנדמו הדי השיפוץ, שבחורף יש להם נטייה טבעית להתארך קצת יותר מהמתוכנן.. כבר הופיעו ניצני האביב ובגדי החורף כבר פינו את מקומם ללבוש יותר קליל. מטבע הדברים, כל מה שלא מפריע כאילו לא קיים ולכן הקרטונים על כל תכולתם נשכחו ממני מהר מאד. עד. עד שיום אחד ממש לפני שבוע, החלטתי לסדר את החדר לכבוד האורחים שיגיעו ונתקלתי בקופסאות האלה שעמדו בשקט בפינה. סבוב הצצה קטן בתוך תכולתם גילה מציאות של ממש. בגדים שפעם, ממש לא מזמן, אהבתי. כמה מהר הם נשכחו ממני. תוך כמה דקות נפרסה תכולת שני הקרטונים על המיטה והרגשתי כמו מי שמצאה מציאה יקרת ערך, חצי מלתחה חדשה. יום קודם לכן היו לי תכניות לשופינג של תחילת החורף ועכשיו הן נגנזו. לא צריך יותר.

פעם, כשעוד גרתי בבית הורי והבתים היו קטנים מאד, לא היה מקום להחזיק בארון את כל הבגדים שיש. פעמיים בשנה אמא שלי היתה עושה 'קיץ-חורף' ומעבירה את בגדי העונה שחלפה לארון למעלה ומורידה משם את בגדי העונה הנוכחית. בשבילה זו היתה הזדמנות ולמיין מה שכבר לא מתאים כי הילדות גדלו ובשבילי - הזדמנות להפגש מחדש עם בגדים שנפרדתי מהם לפני כמה חודשים. לפרוייקט הזה היה צריך לפנות לו זמן: יום שלם עלינו בסולם והורדנו את מה שאוכסן ואחר כך עלינו כדי להעלות לשם את מה שצריך לשמור לשנה הבאה.

אני לא עושה 'קיץ-חורף'. הארון שלי מכיל הכל, אבל בגלל אני מחמיצה את ההזדמנות לעשות סדר, למיין מה שאני כבר לא אוהבת, כבר לא מתאים, לא עולה או לא באופנה. וגם להפגש מחדש עם בגדים שאהבתי.

ענייני בגדים מעסיקים אותי לא מעט במפגש עם המשפחות המבקשות ליווי בפעמונים. למדנו שזה אחד מהסעיפים הכי זוללי הכסף של כל משפחה. לא פעם אני מנסה ללמוד את הרגלי הקניה שלהם. האם מתכננים מה לקנות לפני שמתחיל החורף/הקיץ? האם בודקים מה שיש לפני שקונים עוד? מחליפים עם קרובי משפחה? לרוב אני מגלה שהכל בספונטני. הולכים לקניון, נתקלים במשהו ואז קונים. תמיד יש לזה הצדקה: היה בהנחה 1+1, היה במבצע 3 ב-200, קני החודש שלמי בעוד חודשיים.

כשאני מציעה להיעזר בחנויות יד שנייה שבאזור, במיוחד בבתים שבהם ילדים קטנים, אני תמיד נתקלת במבטים של "מה את חושבת שאנחנו מסכנים?". ענייני דימוי, אני אומרת לעצמי ותוהה האם התדמית יותר חשובה מהכסף שנמצא כל כך בצמצום..

הזוג הזה הגיע אלינו בפעם השנייה. הם היו בפעמונים לפני כמה שנים. הדברים עבדו בסדר במשך תקופה עד שמשהו התחיל להשתבש. שניהם בתחילת שנות החמישים שלהם ויש להם 5 ילדים. בשנה האחרונה הבעל התחיל לעבוד באופן לא מסודר, יש חודשים בהם ההכנסה גבוהה וחודשים שההכנסה נמוכה. אחד הילדים חלה והמשפחה נדרשה להוצאות רפואיות חריגות. פתאום דברים יצאו משליטה המינוס התחיל לגדול מאד ולפני שהם מאבדים את המושכות הם פנו אלינו שוב. המודעות הזו היתה משהו יפה. כאילו צלצל להם איזה פעמון שאומר להם שצריך לשים לב.

באנו אליהם אני והמלווה החדש שרק גמר את הכשרה. הוא בא מעולם ההנדסה והגדיר את עצמו כמי שמנהל את ענייני הבית אצלם. בשבילי זה אומר שאין לו מושג מה הולך לקרות בליווי ושאני צריכה להקדיש זמן ללמד אותו מה עושים. המלווים החדשים בדרך כלל חושבים שהתפקיד שלהם הוא לתת עצות למשפחה איך להסתדר כספית. אני מנסה להסיט את נקודת המבט שלהם מהעניינים הכספיים לכך שמדובר על ללמוד את דפוסי ההתנהלות של המשפחה (במיוחד כשמדובר במשפחה שפונה פעם שניה..) לאתר את הנקודות ה'בעייתיות' וללוות אותם בתהליך של שינוי.

היה משהו מאד יפה באיך שהזוג הציג את מערכת היחסים שלהם. במיוחד הבעל. הוא הרבה לשבח את אשתו, אמר שהיא האור של הבית, שהיא הרוחנית מבין שניהם, שכסף זה לא הצד החזק שלה ושתמיד הוא היה זה שמנהל את כל ענייני המשפחה: "אשתי דואגת לילדים". אבל כששאלנו על הציפיות הוא אמר שהיה רוצה שתהיה יותר מעורבת בעניינים האלה כי הוא מרגיש שם די לבד. היא  אמרה לו שהיא רוצה להיות יותר מעורבת בחלק הזה של חייהם. זה היה רגע מאד נוגע. במסגרת כל הדברים שנאמרו בערב הזה, הדגשנו את שני העקרונות שעומדים בבסיס הליווי: שקיפות מלאה,  כלומר מדברים על הכל ו-שני בני הזוג שותפים לתהליך ולוקחים חלק בו לאורך כל הדרך.

כמנהגנו התחלנו לעשות שיקוף, במהלכו נאספו נתונים על ההתנהלות שלהם בשנה האחרונה. מכיוון שהאשה אמרה שהיא רוצה להיות מעורבת יותר זה לקח קצת יותר זמן כי היה עליה ללמוד על דברים שלא התעניינה בהם קודם, כמו לעיין לעומק בחשבונות הבנק, לדעת כמה כרטיסי אשראי יש להם ולמה צריך כל כך הרבה, על מה משלמים בקופת חולים, מהם זה כל הביטוחים שיש להם ועוד. תוך כדי איסוף הנתונים היו לה המון שאלות והיא ביקשה תשובות והוא לא תמיד אהב את זה. הוא גם הזכיר שההורים שלו עוזרים להם לא מעט והאשה אמרה שבגילם זה משהו שממש קשה לה.

מפעם לפעם 'הטונים' קצת עלו, במיוחד כשהיא גילתה כל מיני רכישות שעליהן לא ידעה. הטיעון שלו היה שהיא סמכה עליו כל השנים. לא פעם אמרה ש'היית צריך להגיד לי'. אנחנו ישבנו בשקט ולא התערבנו. כשנשאלנו אמרנו את דעתנו. השיקוף חידד מאד את העובדה שהיא לא היתה מעורבת כלל בענייני הכספים של הבית והוא עשה בעניין הזה כמיטב יכולתו. לבד.

יום אחד, בעודנו באמצע השיקוף, הבעל צילצל למלווה וביקש לשתף אותו במשהו. כמנהגו בשיחות הטלפון, היתה הקדמה ארוכה על כמה הוא אוהב את אשתו ודואג לה, כי היא הרוחניות של הבית וכל מה שקנה זה רק כי רצה את טובתה ורק בשיקוף ראה כמה מאמץ היא משקיעה בילדים, בלקחת אותם לחוגים ולטיפולים רפואיים וגם לרוץ לעבודה ואחרי ההקדמה הארוכה הוא סיפר שיום ההולדת של זוגתו מתקרב וההורים שלו החליטו לקנו לה מתנת יום הולדת - מכונית חדשה. הוא כמובן ביקש שזה ישאר בגדר סוד ושלא נספר לאשתו כי הרי מדובר בהפתעה ליום הולדת.

המלווה צלצל אלי נרעש ונרגש לספר לי את החדשות הנפלאות ועל זה שאנחנו אמורים להיות שותפים להפתעה ולא לספר. רגע, אמרתי לו, אמרנו שקיפות ושותפות מלאה, לא? ובכלל שאלת אותו מה פירוש: "ההורים החליטו לקנות לה מתנה ליום ההולדת" מה זה אומר כספית? התברר שההורים התכוונו לשלם רק את המקדמה ושאר הסכום יהיה בהלוואה שהבעל ייקח. וגם העלויות הנילוות יפלו על המשפחה.

במשך מספר ימים התנהל בינינו פינג פונג טלפוני שבו אני מתדרכת את המלווה, הוא מדבר עם הבעל, חוזר אלי וחוזר חלילה. כשמסר המרכזי שלנו הוא שלא נוכל להיות שותפים למהלך שסותר את העקרונות שעליהם הצהרנו: שקיפות ושותפות מלאה. הבעל חזר על עמדתו שמדובר בהפתעה לאשתו שהוא כל כך אוהב וכי מה רע בזה. במהלך הימים האלה הבהרנו לו שאולי זו הפתעה וזה נהדר אבל יש כאן מעמסה כלכלית נוספת על המשפחה וכי סוכם שמרגע התחלת הליווי כל החלטה כלכלית מתקבלת ע"י 2 בני הזוג ביחד.

שיחות הטלפון נמשכו כמה ימים, במהלכן הגדילו ההורים שלו את החלק הכספי שלהם ב'מתנה' לכלתם והסכימו לקחת על עצמם גם את ההלוואה העיקר שההפתעה תישאר הפתעה. בשלב מסויים אמר לי המלווה שהוא חושב שאין טעם ללחוץ על הבעל כי הוא איתן בדעתו וגם ההורים שלו חושבים ככה. אני אמרתי שכל הרעיון הזה נוגד את עקרונות הליווי וכי אנחנו לא יכולים לשבת לשולחן אחד כשותפי סוד למשהו שהשותפה הרביעית למהלך לא יודעת ולא קבלה עליו החלטה. הרי המשפחה תשלם מידי חודש עבור דלק וביטוחים ואיך נכניס את זה לתקציב שנבנה אם היא לא יודעת?

בעצה אחת החלטנו שהמלווה יודיע לבעל שעליו לספר לאישתו ולקבל את הסכמתה לרכישת המכונית ולהוצאות שיחולו עליהם בעקבות קניה זו. הבעל ביקש כמה ימים לחשוב. אחרי כמה ימים שוב ביקש כמה ימים ושוב ניסה לשכנע את המלווה שמדובר במעשה שכוונתו טובה ושההורים שלו רוצים רק טוב כי הם אוהבים את הכלה שלהם מאד. בשיחה הבאה הוא הביע תרעומת ואמר לנו שזו התערבות בעניינים אישיים שלהם וזה לא במנדט שלנו. הוא ביקש עוד כמה ימים. המלווה אמר לו שאם עד מועד הפגישה הבא, בעוד ארבעה ימים, הוא לא ישתף את אשתו אנחנו לא נגיע לפגישה ומבחינתנו זה אומר להפסיק את הליווי. הפעם הוא כעס ממש.

עברו עלינו שלושה ימים של שקט. אף שיחת טלפון. בבוקר יום הפגישה צלצל אלי המלווה ולא יכולתי לענות. דקה אחרי זה הגיע סמס: הפגישה מתקיימת כרגיל. הוא סיפר לאשתו.

כל ליווי מתחיל בשיחת היכרות. בשיחה הזו, שהיא המקדימה לתהליך עצמו, עושים תאום ציפיות. מספרים למשפחה מה שהולך להיות בליווי
ובודקים איתם באיזו מידה זה באמת מתאים להם שעכשיו תבוא אליהם מישהי הביתה בכל פעם, לפי פגישות שיקבעו, ותחטט להם בחיים ותציף כל מיני דברים שעולים.

וכששואלים את המשפחה מה הציפיות שלהם מהתהליך ואיפה היו רוצים להיות בסיומו, אז חוץ מחיסול המינוס ולהיות בשליטה על הכסף
והחיים, לא פעם אומרים לנו משפטים כמו: לא לחשוש ממכתבים רשומים שמגיעים בדואר, מצלצול הטלפון מהבנק וגם פחד מעיקול בלתי צפוי על חשבון הבנק. יש כאלה שאומרים שהיו רוצים לנסוע פעם בחיים לחו"ל והמעזים אומרים משהו על 'לחלום על דירה משלנו', לחסוך
בשביל הילדים. חלומות מציאותיים. קובעים פגישה לפעם הבאה ומתחילים.

בשלב הראשון אוספים את כל המידע על ההתנהלות הכלכלית של המשפחה בשנה האחרונה. בתהליך שיטתי, בונים 'שיקוף' של החיים
שלהם בשנה האחרונה, בכל סעיף וסעיף. לאט לאט הם מגלים כמה 'עולה להם לחיות' בחלוקה קצת מלאכותית אבל די מייצגת, לפי סעיפים: מזון, הוצאות רכב, ביטוחים, משכנתא, תחביבים, חינוך, חוגים, בריאות, בילויים, חשמל, גז, מים, ארנונה , מתנות, תרומות, אלה מתמלאים לאט לאט במספרים, עד שמתקבלת תמונה שלמה ומקיפה של לאן הלך הכסף שלנו בשנה האחרונה. את כל הנתונים מחשבים כך שמתקבל ממוצע חודשי בכל סעיף. אחרי שמסיימים לאסוף את המידע ובכל אחד מן הסעיפים רשום הממוצע החודשי עושים סיכום כללי כדי לדעת מהי ההוצאה החודשית הממוצעת של המשפחה. בהמשך יאסף המידע לגבי כל מקורות ההכנסה שיש למשפחה והשלב האחרון הוא שלב איסוף החובות: למי חייבים, כמה חייבים, כמה משלמים כל חודש על החובות האלה.

מחשבים את הכל ביחד. ואז, דקה לפני שנחשפת התוצאה הסופית כשאת האוויר המתוח אפשר לחתוך בסכין, שואלים את בני הזוג אם הם יודעים להעריך כמה הם מוציאים בממוצע לחודש. השיחה הזו מתנהלת בערך כך:

• אתם יודעים להעריך כמה אתם מוציאים בממוצע לחודש?


• כן.. בערך.. אנחנו יודעים פחות או יותר על מה הולך לנו הכסף


• מה שאתם יודעים עכשיו תואם את מה שחשבתם?


• כן.. אם כי היו לנו קצת הפתעות פה ושם..


• מה הכי הפתיע אתכם?


• כמה כסף הולך על אוכל. וביגוד. לא ידעתי שכל כך הרבה כסף הולך על ביגוד. וגם אוכל בחוץ.. זה נראה קצת כל יום להוציא 10,20
  שקלים כשאוספים הכל ביחד עכשיו זה נראה המון.


• מה ההערכה שלכם..? תנסו להעריך... והמספרים נזרקים לחלל החדר..

ואז.. בשניה מתבהר הפער בין מה שחשבו לבין מה שקורה במציאות ומתבהרת בדיוק ההוצאה החודשית הממוצעת.. אז נעשה שקט בחדר..
כל משפטי ה'חשבנו' הופכים להיות 'לא תארנו לעצמנו שזה המצב..' הדממה נעשית כבדה

עכשיו מגיע רגע האמת של המשפחה, הרגע שבו מתברר הפער בין כמה שעולה לחיות באמת לבין מה שחשבו על זה, הפער בין מה שהם מרוויחים (ההכנסות) לבין כמה שהם מוציאים. רגע של חשבון נפש אישי ומשפחתי. אחרי השתיקה באות התגובות. התגובות שונות. זה יכול להיהפך לרגע של הטחת האשמות הדדית או לרגע של ייאוש וחוסר תקווה אבל גם לרגע של הבנת המצב לאשורו והתגייסות.

קשה להשאר שווה נפש ברגע הזה. בשביל המלווה זה רגע מכונן. כעת, כשתמונת המצב ברורה לכולם, זה הרגע לגייס את המשפחה לתהליך,
להציע חלוקת תפקידים בין בני הזוג ולהחליט יחד איתם על 'מה עושים'. לא פעם עולה השאלה אם אנחנו מכירים משפחות שהיו במצב הזה ו'הצליחו לצאת מזה'.

כמעט תמיד יוצא שגומרים את השיקוף והשעה כבר ממש מאוחרת, כולם כבר תשושים. מישהו מזכיר ש'בוא נקבע את הפגישה הבאה', הנחיות אחרונות מה כדאי לעשות ומה נעשה בפעם הבאה ונפרדים בנימה אופטימית. אני חושבת לעצמי שהלילה הם יתקשו להרדם. יקח להם זמן לעכל את תמונת המצב הזו ולקבל החלטות לגביה. ואצלי, אני מרגישה כל פעם מחדש, כאילו מישהו תקע לי בוקס בבטן.. 

השבוע התלוויתי לפגישה של נעמי עם המשפחה שהיא מלווה. המשפחה היא חד הורית. הורים התגרשו לאחרונה. 3 ילדים קטנים. הבכור בפנימיה. דורית, האמא מגדלת את השניים האחרים. האבא גר רחוק הם רואים אותו אחת ל.. או שהוא בא אליהם ואז עולה השאלה איפה הוא יגור? איפה הוא יפגוש אותם? או שהם נוסעים אליו בחגים ובחופשות מבית הספר. זה לא ליווי חדש. הליווי מתנהל כבר כמה חודשים ואני עוקבת אחריו מרחוק, דרך השיחות שלי עם המלווה והתיעוד של התהליך. הן אספו נתונים וניתחו יחד את מצב המשפחה לאור המציאות החד-הורית החדשה, הסיקו מסקנות מהנתונים, חשבו על דרכים לשיפור המצב ועל המקומות שבהם אפשר לחסוך או לצמצם או להתייעל ואפילו לוותר, קבעו תכנית ועשו תקציב ועכשיו נעמי עוקבת אחר ההתנהלות של דורית ואחר יישום ההחלטות שלה. זה לא קטע קל. דורית משתפת פעולה די יפה ויש תוצאות טובות. כל זה עשה לה קצת סדר בחיים. היא מבינה שהאחריות כולה שלה. שעליה לעבוד ולפרנס ולדאוג ולכלכל ואין בן-זוג להשען עליו. היא חרוצה, מחפשת כל הזמן דרכים להגדלת ההכנסות ומצליחה בזה יפה. שיתוף הפעולה בין שתיהן הוא טוב והתוצאות גם. 

מפעם לפעם יש שם מתחים ולכן באתי להתרשם. אורח חיים של דורית לא מסתדר עם תפיסת עולמה של המלווה. נעמי היא טיפוס שמרני וגם קצת שומרת מסורת. דורית לעומתה, מאז נפרדה מבעלה היא ממש ציפור דרור. מבלה הרבה. כל מיני מערכות יחסים עם גברים. היא מספרת על זה לנעמי בכל פעם שהן נפגשות, מה עשתה איפה בילתה ונעמי – מקשיבה אבל לא פשוט לה. כל סיפור כזה ישר מעלה אצלה את השאלה האם חרגה מהתקציב או לא. כי בסוף, כל הסיפורים האלה 'מתורגמים' לסעיפי תקציב. אחר כך, כשהן עוברות ביחד על ההוצאות השוטפות ומשוות מול התקציב, רואים שהרבה כסף הולך על יין ובירות ו'על האש' ועל כל מיני סעיפי תקציב אחרים, כמו בילויים, ביגוד, ענייני טיפוח וכו'. ויש חריגות. לפעמים הן גדולות ולפעמים זניחות. 

כשנעמי מתקשרת אלי אחרי הפגישה, לספר מה היה, אני שומעת בקולה סוג של חוסר נחת. לא פעם אנחנו מחדדים ומבהירים שוב ושוב את הגבולות שלנו. שזה לא עניינינו מה עושה דורית בחייה הפרטיים. לא שופטים ולא מעירים ולא מעבירים ביקורת וגם לא עושים טיפול משפחתי. ה'חוזה' שלנו איתה הוא על דברים מאד
מוגדרים: על ההתנהלות הכלכלית ועל עמידה בתקציב שנקבע. בשלב כלשהו העליתי בפניה את האפשרות שנחליף אותה במלווה אחרת. נעמי בקשה זמן לחשוב ואחרי כמה ימים אמרה לי שהיא רוצה להמשיך. תוך שאני מודעת לפער בין העולמות, סכמנו שנדבר אחרי כל פגישה ונראה איך עברה את זה. 

וזה מה שאנחנו עושות. בכל פעם שהיא מתקשרת, חלק מהשיחה הוא סיפורים על דורית ואחרי זה מתרכזים בליווי הכלכלי. במשך הזמן שמתי לב שהחלק ה'רכילותי' הצטמצם ונעמי למדה לעשות הפרדה בין תהליך הליווי לבין הקושי שלה לקבל את אורח חייה של דורית. 

'בסך הכל היא עומדת בסעיפי התקציב שקבעתם? אני שואלת. 'כן' היא אומרת לי. אבל מה יהיה עם הילדים, איך היא יכולה להוציא כל כך הרבה כסף על בילויים? 'תגידי' אני אומרת לה 'יש לה מספיק כסף בשביל זה?'  'כן' היא אומרת לי. 'החודש הזה היא לא חרגה בכלל' 'איך זה יכול להיות?' שאלתי. 'אל תשאלי' היא מספרת לי 'כבר כמה שבועות שלדורית יש בןזוג חדש אז יש פחות בילויים. הם יותר בבית. 'אבל' היא מוסיפה 'היא אמרה לי שחושבת לעשות איתו ילד'. 'את בטוחה?' אני שואלת 'כן.' היא ענתה 'בגלל שזה רציני היא רצתה שיכיר אותה להורים שלו אבל הוא כל הזמן מתחמק. היא אמרה שאם היא תכנס להריון אז לא תהיה לו ברירה...'